מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים

אני וסבתא בטיול משפחתי באוסטריה
סבתא שלי מבקרת פעם ראשונה בארץ
ציונות ועלייה ארצה

אני אליאן קורונל, סבתא של אדם סבן, נולדתי בתורכיה בעיר איזמיר וגדלתי באיסטנבול. אחרי התיכון, בשנת 1972, עליתי לארץ ישראל לבד, סטודנטית במכינה בטכניון. אחותי הייתה בארץ וההורים בתורכיה. צעד אמיץ שעשיתי מתוך בחירה ורצון לחיות את חיי בארץ ישראל, להקים כאן משפחה ולנטוע את שורשי פה.

אנחנו לא משפחה דתית, אבל הייתה לנו מודעות שאנחנו יהודים. ישראל הייתה מאוד חשובה לנו, שמרנו על מסורת ומנהגים גם בתקופה בתורכיה. הוריי ידעו שאין לנו עתיד במדינה מוסלמית ולכן היה להם חשוב שנעלה ארצה, הם האמינו שיגיע הרגע הנכון ואנחנו והם נעלה ארצה ונחייה את חיינו בארץ ישראל. המקום הנכון והבטוח ביותר ליהודים. אבא שלי חי כל החיים בשכירות בתורכיה, לעולם לא חשב לקנות דירה כי הוא האמין וידע שרק בארץ מקומנו הטבעי. ההורים שלי השפיעו עלי ועל אחותי מאוד, התחלנו את חיינו בארץ והוריי הצטרפו אלינו אחרי 20 שנה, כשאבי יצא לפנסיה.

עליתי לארץ בגיל 18, בתורכיה לא למדנו עברית, ובגיל כזה התחלתי ללמוד שפה מאלף, לא ידעתי מילה בעברית ובטח שלא לכתוב. היה לי מאוד קשה בהתחלה מבחינת התאקלמות ולימוד השפה. הייתי צריכה ללמוד את השפה ולהבין את הנושאים הנלמדים בפיזיקה בלימודי מכינה.

אחרי שנה שהייתי בארץ, בדיוק לפני תחילת שנת הלימודים בטכניון, פרצה מלחמת יום הכיפורים. גרנו במעונות הסטודנטים בחיפה. כל הישראלים קיבלו זימון למילואים ונשארנו רק הסטודנטים העולים בטכניון, מפני שלא זימנו אותנו לצבא. הייתה מלחמה והיו חששות מאוד גדולים לקיום המדינה והתמודדות אישית שלי עם הסיטואציה אליה נקלעתי, בחורה צעירה בארץ ללא משפחה. אבל כנראה שלא מספיק קלטתי את חומרת המצב באותה תקופה, כי שאני חושבת על הימים ההם, אני לא זוכרת פחד כמצב טבעי אלא אני זוכרת עצב, דאגה. עצב שהרבה אנשים איבדו את חייהם ודאגה גדולה לגורל המדינה. ברור שהוריי היו בתורכיה ומאוד דאגו לבתם, שנמצאת בארץ ישראל בתקופת מלחמה, ללא משפחה.

בשל המלחמה לא התקיימו לימודים רגילים, אלא מגוון קורסים המיועדים לעולים ושיעורים של התעמלות, תנ"ך ונושאים כללים. יחד עם החששות ואי הוודאות, התקופה הזאת חיזקה אותי וידעתי בלבי שעשיתי את הדבר הנכון שעליתי ארצה.

באותה תקופה פגשתי את בעלי לעתיד, שעשה תואר שני בטכניון. גם הוא היה יליד איסטנבול, שבא לארץ ללמוד באוניברסיטה העברית תואר בפיזיקה ומתמטיקה והמשיך ללמוד בטכניון. המקריות היא שההורים שלנו גרו מאה מטר אחד מהשני באיסטנבול ולא הכירו ביניהם.

בזמן המלחמה שתי חברות ישראליות שלי ארגנו קבוצת מתנדבים מהטכניון, כמובן שהתנדבתי בלי לחשוב פעמיים. העובדה שלא יכולתי להתגייס לצבא ולקחת חלק במאמץ המלחמתי והמדיני היה לי מאוד חשוב להתנדב ולתת מה שאני יכולה כדי לעזור למדינה, במיוחד בתקופות משבר. כחלק מההתנדבות, לקחו אותנו לקיבוץ בר-עם בגבול לבנון, בעלי לעתיד גם היה בקבוצה הזאת. בנוסף לשתי המארגנות היו עוד עשרה חברים מתנדבים. היו שם עולים מתורכיה וצרפת. קבוצת המתנדבים עשתה את העבודה של הגברים שהתגייסו להילחם. הם עבדו בקטיף תפוחי עץ, בנהיגה בטרקטור ובאיסוף כותנה ואריזתה. הם עבדו שם בערך חודש וחצי, עד שהגברים של הקיבוץ חזרו מהמלחמה. מטרת הפעילות הייתה לתרום ולעזור כמה שאפשר לאור העובדה שהיו חסרות ידיים עובדות וכל עזרה הכי קטנה תמכה במדינה בדרך זאת או אחרת, העובדה שאני או בעלי (שבדיוק הכרתי) לא יכולנו להתגייס, לא מנעה מאתנו לתרום בדרך שלנו למדינת ישראל. אנחנו העלייה של אחרי מלחמת ששת הימים, של אופוריית הניצחון. עלינו לארץ ישראל מרצון, אמונה במדינה וציונות.

עם מלחמת יום הכיפורים, מתחילה תקופה אחרת בארץ ויש האטה בעלייה. גם הרבה מאלו שעלו איתנו, חזרו לתורכיה. אחת מהסיבות הייתה לחץ מההורים שנשארו מאחור ודאגו לנו כל הזמן. מי שלא חי בארץ, שמע סיפורים מאוד קשים והתקופה הייתה מלחיצה עבור כל מי שחי פה והמשפחה שהייתה רחוקה מכאן. לצערי, לא כל החברים שלנו שהיו במלחמה חזרו ללימודים. גם אלו שנשארו בחיים, היו בטיפולים.

אם צריך לסכם במילה אחת את סיבת העלייה שלי, הייתי קוראת לזה ציונות. אמנם עזבתי מדינה מוסלמית, אבל עזבתי גם חיים מאד נוחים. עזבתי מרצון ומתוך בחירה אישית, הרבה חברים עזבו את תורכיה באותה תקופה, אבל לא עלו לארץ. גם הרבה נשארו עד היום וחיים שם באושר ובסטנדרט גבוה. אני עשיתי את הבחירה הנכונה עבורי. המקום של יהודי זה רק בארץ ישראל. נשמור עליה יחד!

תמונה 1

הזוית האישית

הנכד אדם: היה לי מאוד כיף, למדתי הרבה דברים על איך סבתא שלי עלתה ומה היו קשייה.

הסבתא אליאן: אני מאד הערכתי את התכנית כי זאת פעילות שחיברה בינינו והכרנו דרכה מגוון של משפחות. תודה!

מילון

אופוריה
אופוריה היא הרגשה קיצונית של התרוממות רוח, המלווה באופטימיות, בתחושת רווחה נפשית ובפעילות מוגברת. אופוריה כוללת תחושות אושר, הנאה, התרגשות והתלהבות גבוהות מאוד.

ציטוטים

”אם צריך לסכם במילה אחת את סיבת העלייה שלי, הייתי קוראת לזה ציונות“

הקשר הרב דורי