מאגר סיפורי מורשת

שמי בלאנש כסבי, נולדתי בשנת 1935 בטוניס. זכורה לי תקופת מלחמת העולם השניה בטוניס. הגרמנים נכנסו בשנות ה- 40 . הם שלטו במקום. התחילו לבנות מחנות עבודה והשמדה. הגברים היהודים נלקחו לעבודה. זוכרת את התורים הארוכים בהם עמדתי עם אמא על מנת להביא לחם הביתה. באותם ימים לא היה במרבית הבתים חשמל אלא עששית נפט. היה קשה מאוד להשיג נפט.

 

בשנת 1942 הבריטים כבשו את טוניס דרך אלג'יר  ומדבר סהרה. למזל כל הגרמנים לא הספיקו לממש את תוכנית השמדת היהודים בטוניס. הגרמנים ומשתפי הפעולה סולקו מטוניס  זכורה לי השמחה, הריקודים והצהלות עם עזיבת הגרמנים. חילקו לנו ממתקים והיתה חגיגה. עם שלטון הבריטים מצב היהודים השתפר.

 

בשנת 1956 צרפת ירדה משילטון הטוניסאי ועזבה את המקום. עם עליית השילטון הערבי מצבנו היה סביר. התחתנתי בשנת 1957. בעלי ואני החלטנו  לעלות לארץ ישראל. השלטונות  התירו לעזוב באופן חופשי, אבל בלי חפצים וכסף. מטעמי ציונות ואהבת הארץ . כבר בשנת- 1957 החלטנו,  לעלות לארץ אבל זה לא הסתדר, מכיוון  שנולדו לי שתי בנות.

 

החיים בטוניס מבחינה כלכלית היו טובים. לכל שכונה היה בית הכנסת והשלטונות כיבדו את הדת היהודית. בשנת 1962 התגשם החלום, הכל הלך כשורה ואני, בעלי ושתי בנותיי עלינו ארצה. עלינו  באונייה מתוניס לעיר מרשל שבצרפת. משם עברנו למרסיי למשך 3 שבועות. למחנה campdarnas . 

 

הפלגנו לארץ באונייה במשך 5 ימים.זכור לי כי באנייה היה פינוק רב. מזון טעים ואווירה טובה.  הגענו לעיר חיפה. זכור לי כי חכתה לנו משאית ומשם הגענו למעברת "נחלת עדה", בהרצליה.  טיפלתי בבנותיי. לאחר שנה במעברה, נולד לי בן ששמו יצחק, ואחרי שנתיים נולד לנו עוד בן ששמו יוסף. גרנו במעברה זו במשך 4 שנים. לאחר השהייה הממושכת במעברה עברנו לשיכון  שקראו לו "שיכון משאב", ליד נווה אמירים. בעלי, אלי היה בעל מקצוע: סנדלר. 

 

תשע"ו