מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות מהצריף

שמי ציפי שקד. נולדתי בפתח תקווה בדצמבר 1941, בשם ציפורה ינאי (במקור ינובסקי). הורי שניהם ילדי הארץ ומשפחותיהן הגיעו מאזורים שונים ברוסיה.

לפנינו תמונה של הצריף בו ביליתי את שנות ילדותי. בתמונה לא רואים את החצר. אך בחזית ליד הכניסה עמד עץ תות גדול שנהגנו לטפס עליו. כמה מגזעיו השתלבו, כך שיצרו מעין "כיסא", שם היינו נוהגים לשבת ולקרוא ספר.

המיוחד ב"צריף", שהוא בעצם לא היה צריף. הוא היה בנוי מטיט עם קש, כמו שבנו בסוף המאה ה- 19 בפתח תקווה. כשגרנו שם, הוא היה כבר בן חמישים ויותר. הוא נבנה על ידי האבא של האבא שלי שהיה מראשוני פתח תקווה. המושבה נוסדה בשנת 1878 והצריף שכן באחד משני הרחובות שלה (רוטשילד 75).

הכי שמח היה בחורף כשגשם החל לרדת. הבית נטף מים, בכמה מקומות, ואמא שלי פיזרה 'פיילות' (גיגיות) לאסוף את הגשם. כיוון שהחצר הייתה גדולה והמצב בארץ היה קשה (הייתה זו תקופת ה"צנע"), אמא שלי שתלה כל מיני ירקות, גידלה תירס ובננות, תרד ואפונה, עיזים ותרנגולות והאכילה לא רק אותנו אלא גם את אחיותיה ואחיה.

הכניסה לצריף הייתה דרך מרפסת שבה אכלנו בימי הקיץ החמים. חלק מהמרפסת היה סגור ובו היה המטבח. המטבח היה קטנטן והיו בו תנור, כיריים ומקרר חשמלי. מכשירים אלה היו מאוד יקרים והם לא נמצאו בכל בית. אז איך בכל זאת הם הגיעו אלינו ?!

אבא שלי עבד בחברת החשמל. שם התאגדו וקנו כמות גדולה של מכשירים מאמריקה, והחברה עזרה והסכימה שיחזירו את החוב בתשלומים. אבא שלי שכבר היה באמריקה כעשר שנים קודם לכן, הכיר את ה"המצאות" החדשות הללו והיה בין הקונים הראשונים.

מן המרפסת נכנסו לסלון, פסנתר כנף ענק עמד בו ותפס את רוב המקום. על הפסנתר היו פסלים מגבס של "מוצרט" ו"בטהובן". מאחר ולא היה מקום, עבר הסלון למרפסת. אחותי מיכי ששמיעתה המוזיקלית הייתה טובה, נגנה בפסנתר, ואני ששמיעתי המוזיקלית אכזבה נשלחתי לרקוד בלט, גם שם לא הצלחתי מי יודע מה…

על הקירות היו תמונות שמן מקוריות. חלקן צוירו על ידי אבי שנסע לאירופה והעתיק אותן בביקורו במוזיאונים של פריז וברלין. חלקן היו של אמנים אחרים. שני ציורים הביכו אותי ביותר: אחד של אשה עירומה חשופת חזה והשני של אשה מתרחצת באמבטיה. אז היה אסור להציג עירום בפרהסיה וחבריי מהכיתה, שבאו לבקרני, גיחכו אבל גם הציצו בסקרנות…

בצריף היו עוד חדרים. חדר הורים וחדר ילדים בו גרנו ביחד שלושת הבנות וזה לא הכל, מהמרפסת הייתה יציאה לעוד חדר ומטבח שהושכרו לזוג ערירי שבא מאירופה לאחר שאיבדו בשואה את ילדיהם. כל בית בישראל השתתף בנטל הקליטה של העולים, ואמא שלי קלטה את הזוג הזה. הוא היה 'הסנדלר' והיא היתה 'השוכנתה' (שכנה ביידיש). בתמונה של הצריף ניתן לראות את חלון קטן מימין לכניסה. שם 'הסנדלר', היה מקבל את לקוחותיו.

כל ערב שבת הייתה ה'שוכנתה' קונה דגים חיים בשוק ושמה אותם בגיגית. ובכל ערב שבת היתה ה"מלחמה של ימי שישי". בין 'קיצי' – החתול שלנו ל'שוכנתה'. מלחמה שלעיתים נגמרה בניצחון החתול וצעקות אימה של השכנה…

הזוית האישית

הנכדה אלה אברהם מתעדת את  סיפורה של סבתה ציפורה שקד בתכנית הקשר הרב דורי.

אלה וציפי עם תעודות ההוקרה במפגש סיום תכנית קשר הרב דורי תשע"ז