מאגר סיפורי מורשת

שמי עירית שטיינברג, נולדתי בשנת 1946, בישראל, בעיר תל אביב.

נולדתי למשפחת קודיש, לאבי ולאמי קראו נתן ושרה ז"ל, הם עלו לארץ ישראל מפולין בשנת 1935 מטעמים ציוניים. אז החלו הגזרות על היהודים, הורי הרגישו שמשהו רע הולך לקרות.

לאחותי קוראים יעל והיא גדולה ממני בעשר שנים.

חייתי בשכונה "שכונת מגורים", שנבנתה לבעלי מקצועות שונים. השכונה הייתה חדשה לגמרי. הגעתי לשכונה הזו בגיל 3. השכונה הייתה בנויה מ"בלוקים" (בלוק=בית עם 3 כניסות ו-3 קומות). ב"בלוק" שלנו גרו אנשי חינוך: מנהלי בתי ספר, מפקחים ומורים. כל מחיר דירה היה שווה, לא היו מעליות, אף אחד לא רצה להיות בקומה השלישית או בקומת הקרקע. הדירות הוגרלו בין הקונים, אבל אבא שלי- דוקטור נתן קודיש ז"ל (בני נקרא על שמו- נתן שטיינברג), שהיה ממייסדי השכונה, קיבל את הזכות לבחור דירה ללא הגרלה.

בשכונה נבנה גן ילדים חדש, שאליו הלכתי בגיל 5. בשכונה נבנה בית הספר "בר כוכבא", אבא שלי היה המנהל הראשון בבית ספר זה, ואני הייתי תלמידה בבית ספרו.

 משחקי הילדות המאושרת שלנו:

השנים שלי בשכונה "שכונת מגורים" היו מאושרות מאוד. כל יום אחר הצהריים כל ילדי השכונה היו מתאספים (בזמני לא היו טלפונים, מחשבים או טלוויזיות) ליד בית הכנסת, שהיה סוג של צריף, וגגו היה משופע. בית הכנסת היה בדיוק באמצע השכונה (כיום בית הכנסת איננו קיים- סללו במקומו כביש), שם היינו משחקים. בבית הכנסת אנחנו לא רק שיחקנו, שם גם חגגנו את חגי ישראל ולמדנו להכיר את התפילות ואת מנהגי הדת היהודית.

בכל עונה היה נהוג לשחק משחק שונה. לדוגמה, בעונת הסתיו שיחקנו משחקי כדור, בעונת הקיץ שיחקנו בגולות, גוגואים וחמש אבנים, בעונת האביב שיחקנו בחבל: במשחק הזה הייתי אלופה, היה חוק שמי שמביא את החבל היה ראשון ואני תמיד הבאתי את החבל, אז אני הייתי מתחילה, מי שהיה נתקע בחבל היה הולך לגלגל את החבל, אבל אני אף פעם לא גלגלתי את החבל. אחד המשחקים האהובים עליי ועל הילדים בשכונה היה "לחייב". במשחק היינו זורקים את הכדור על גג בית הכנסת המשופע, הכדור היה מתגלגל על הגג המשופע, היינו קוראים בשם אחד הילדים, והילד שקראו בשמו היה צריך לתפוס את הכדור המתגלגל מהגג המשופע. אם הילד לא היה תופס את הכדור, הילד היה יוצא מהמשחק ומחכה לסיבוב הבא.

לכל הורה הייתה שריקה מיוחדת, וכששעת הערב הגיעה וההורים רצו שילדיהם יחזרו הביתה ממשחקי החוץ, ההורים היו שורקים את השריקה המיוחדת שלהם, וכך ידעו הילדים שצריך ללכת הביתה. בילדותי אהבתי מאוד ספורט, הייתי טובה מאוד בריצה ,קפיצה לרוחק והטלת כדור תלי, קיבלתי תעודת הצטיינות בספורט והשתתפתי במכביאדה.

 

 

כשמלאו לי 14 שנים עזבתי את בית הספר של אבי ("בר כוכבא"), בו למדתי 8 שנים, עליתי לתיכון "אליאנס" ברמת אביב, כך נגמרו המשחקים בשכונה, והחלה תקופת לימודים קשה. כשהייתי בכיתה י"ב, בערב יום העצמאות, ד' באייר, אבי, נתן קודיש ז"ל, הלך לעולמו. כל השכונה השתתפה במסע ההלוויה שערכו לו, את ארונו הציבו בחדר המנהל וכל האנשים בשכונה עברו על פני הארון. בימים אלו הייתי צריכה להבחן בבגרויות, והייתי באבל כבד, היה לי קשה מאוד ללמוד לבגרויות, אבל בכל זאת למדתי והגעתי למבחני הבגרויות ועברתי בהצלחה, כי ידעתי שאבי רצה שאסיים את שנות לימודיי. לאחר הבגרויות הייתי צריכה להתגייס לצבא, אך לא רציתי לעזוב את אמי, שרה קודיש ז"ל, אז הלכתי לסמינר מורים, הסמינר נמשך כשנתיים, התגייסתי לצבא רק בגיל 20.

 

בצבא הייתי מורה חיילת, לימדתי חיילים את השפה העברית. החיילים שלימדתי היו מאוד ממושמעים והעריכו את זה שניתנה להם את ההזדמנות ללמוד בצבא.

 כשסיימתי את השירות הצבאי, התחתנתי. עבדתי כמורה בבית הספר "בר כוכבא", בית הספר שאבי ייסד וניהל, בית הספר שבו למדתי בצעירותי. לימדתי כיתות נמוכות, ומאוד הצלחתי בעבודתי. הרגשתי שבחרתי בדרך הכי מתאימה בשבילי, הרגשתי שאני ממשיכה את דרכו של אבי, הרגשתי שזה ייעודי. אחרי מספר שנים, עברתי ללמד בשכונת בבלי בבית הספר "ירושלמי", בזמן זה נולדו בני ובתי, נתן (נתי) ומאיה, הפרש גילם הוא כ-4 שנים. הם למדו בבית הספר שבו לימדתי, כמו שאני למדתי בבית הספר של אבי. החברה הכי טובה של בתי, מאיה, הייתה נטהלי, שלימים הפכה להיות כלתי (אשתו של נתי). אני לימדתי 35 שנים ברציפות, השנים שבהן לימדתי זכורות לי לטובה, עבודתי כמורה גרמה לי לסיפוק רב, אהבתי את הילדים שאותם לימדתי, ודאגתי שכל ילד וילד ידע את החומר היטב וירגיש מאושר בכיתתו, ובכל בוקר כשהוא קם והולך לבית הספר. את כל מכתבי התודה מההורים והתלמידים שלימדתי שמרתי באלבום מסודר. לאחר שיצאתי לגמלאות, הקדשתי את רוב זמני לנכדיי, נגה, גלי, איתמר, רוני ועומר, ואני תורמת ומסייעת לכל נכדיי, לילדיי, לכלתי ולחתני, ואני מאושרת שיש לי משפחה מאוחדת ואוהבת

 

תשע"ו 2016.