זיכרונות – מבית מוזס – וייס
נולדתי בכפר קטן בצ'כסלובקיה בשם מריה קטרינה וייס
נולדתי בצ'כסלובקיה בשנת 1947, בכפר קטן ושמו שמורין. הורי העניקו לי את השם מריה קטרינה וייס. המשפחה המצומצמת שלי: אבי – יוליוס וייס ז"ל, נולד בבודפשט בשנת 1910. אימי – שרה וייס ז"ל (מבית בליץ), נולדה בצ'כסלובקיה בשנת 1920. אחי אליעזר וייס (כיום אבידן), נולד בהונגריה בשנת 1946. מרבית זכרונותי, מורכבים מסיפורים של הורי ושל קרובי משפחתי (דודות). הורי, ניצולי שואה.
אבי השתתף בצעדת המוות מהונגריה לאושוויץ. בדרך לשם, הוא חלה בטיפוס, אולם חבר טוב לא נתן לו
לוותר וכך הציל את חייו. לרבות הימים, אותו החבר היה לדודי, בלה ז"ל.
אמא שלי היתה במחתרת הפרטיזנית בצ'כסלובקיה. מכיוון שהיא למדה בבית ספר בו דיברו גם גרמנית,
היא למדה את השפה ומאוחר יותר השתכרה כמתורגמנית. במחתרת של הפרטיזנים היא שימשה גם
כמתורגמנית וכך הם יכלו לתקשר בין הפרטיזנים לבין הגרמנים.
הורי עלו איתנו ארצה בשנת 1949, באניה שהפליגה דרך איטליה. הגענו לנמל חיפה ומשם העבירו אותנו
לדיור זמני באוהלים בקרית מוצקין, לתקופה של 9 חודשים. משם, לאחר תקופה לא קלה של שיכון באוהלים,
הועברנו לשיכון בשכונת עמידר בנהריה. הבית היה בעצם חדר גדול אחד, שחולק באמצעות ארון לשני חדרים מאולתרים. חדר אחד להורי וחדר אחד לאחי ולי. צמוד לחדר היו גם שירותים ופינת מטבחון.
לאחר תקופה קצרה יחסית, אבי התחיל לעבוד במפעל לאסבסט, קרוב לבית. היתה זו בדיוק "תקופת הצנע"
במדינה. הייתי אז ילדה קטנה כבת חמש או שש, כאשר ישראל היתה במצב כלכלי מאוד קשה, תקופה של
חלוקת מנות אוכל. המנות חולקו לכל בית לפי מספר הנפשות המתגוררות בו. כך גם משפחתי קיבלה הקצבה
ל 4 נפשות. בדרך כלל זה לא הספיק.
המשכורת של אבי היתה זעומה. אמא שלי החלה לאפות עוגות שוקולד מידיי יום שישי. היא השתמשה
בהקצבה של הקמח, הקקאו, הסוכר, השמן והביצים שקיבלנו וכך עזרה להוסיף עוד כמה פרוטות לתקציב המשפחתי. כך הצלחנו בקושי רב לעבור את תקופת הצנע.
זכורנות ילדותי בשכונה ליד הים, מטושטשים מאוד.
בגיל 6 עליתי לכיתה א', בבית הספר "רמז", שהיה קרוב לביתי. משם המשכתי לתיכון ולאחר מכן לבית ספר
לאחיות בבית חולים רוטשילד (כיום בני ציון), בחיפה. אימי חלתה בסרטן ונפטרה כאשר הייתי בת 14.
מאוחר יותר, אבי נישא שוב. בשנת 1967, נישאתי. בפברואר 1968, נולדה בתנו הבכורה סאלי
(שרה על שם אימי ז"ל). באותה תקופה לא עבדתי וטיפלתי במשק הבית. כשנה
לאחר מכן, הוריו של בעלי חזרו לגרמניה ואנחנו עברנו להתגורר בביתם בשכונת אוסישקין בנהריה.
חלפה עוד שנה ועדיין עסקתי במשק בית ובעלי בעבודות מזדמנות. עברנו לגור בתל אביב מתוך שאיפה
למצוא עבודה ופרנסה. בינואר 1971 נולדה ביתנו השנייה, אורית. עברנו לשכונת יד אליהו. על אף שלא חל שינוי ממשי במצבנו הכלכלי, הצלחנו להסתדר. אבא שלי היקר ז"ל, היה מגיע מידיי יום שישי עם סלים מלאים במזון וכל טוב ובאותו יום עוד עשה את דרכו חזרה לנהריה.
בשנת 1972, הרמנו ידיים וחזרנו לבית באוסישקין, נהריה. כאשר נולדה בתנו השלישית קרן, בדצמבר 1972, התחלתי לעבוד כאחות בבית החולים בנהריה. עבדתי במשרה חלקית. שתי הבנות הגדולות היו במעונות יום של נעמת ואילו קרן הקטנה, נשארה אצל שכנתנו הטובה, עד שחזרתי מיום העבודה.
שנת 1973 הביאה עימה את מלחמת יום הכיפורים ובעלי גוייס לעזור למאמץ המלחמה בגולן. נשארתי לבדי
מאחור, עם 3 ילדים קטנים. באותה תקופה, הוריו של בעלי עשו מאמץ לשכנע אותנו לעזוב את הארץ
ולהצטרף אליהם לגרמניה. עם כל הרצון הטוב להישאר בארץ, נכנענו לבסוף והחלטנו לנסות במשך שנה את
מזלנו בחו"ל. השנה הפכה לשנים. יותר מעשור חיינו בגרמניה.
הילדים הלכו לבתי ספר, בעלי עבד במפעל ואני עבדתי כאחות אחראית בבית אבות. מצבנו הכלכלי הלך
והשתפר. יחד עם זאת, חיי הנישואין של בעלי ושלי, עלו על שרטון.
יום אביבי אחד, כאשר שהה בעבודה, ארגנתי את הילדים ועלינו על מטוס לארץ. הייתי בחודש השביעי להריוני
עם בני בן הזקונים. ביולי 1984 נולד בננו שי. בדירתנו הצנועה בנהריה, גידלתי לבדי את 4 ילדיי.
כיום, אני נהנית משבעה נכדים שמתגוררים עם הוריהם ומשפחותיהם באושר בקרבתי, כאן בצפון.
בברכה, מרים מוזס, מעלות, ישראל
מילון
צעדת המוותכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה ואומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
פרטיזנים
פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי בדרך כלל מתייחס ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה
ציטוטים
”אמא שלי החלה לאפות עוגות שוקולד מידיי יום שישי, כך הצלחנו לעבור את תקופת הצנע.“