מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות מבית הנשיא הראשון ד"ר חיים וייצמן ברחובות

נויה וסבתא רבתא עדינה, בבית ויצמן
עדינה, שרון (אמא של נויה) ולידור האח
מפגש אישי עם נשיא המדינה הראשון, חיים וייצמן, בארמונו ברחובות

ברחובות נטעו הרבה עצי אקליפטוס בשנותיה הראשונות, אך העץ המפורסם ביותר היה עץ האקליפטוס שנטע אהרון איזנברג, ממייסדי העיר לרגל הולדת בנו עובד, העץ ניטע בחזית בית הועד שהפך לבניין המועצה ברחוב יעקב, מול הבית של משפחתי. עץ האקליפטוס  ליווה אותי. מהיום בו אני זוכרת את עצמי. כשפתחתי בבוקר את דלת חדרי, העץ היה לפני במלא הדרו. עליו התנועעו ברוח, כאילו מברכים אותי בבוקר טוב. גרנו בקומה השנייה, כך שבאופן ישיר ראיתי רק אותו. לעת ערב, הגיעו ציפורים אל העץ למצוא מקום לינה  וציוציהם הרמים מילאו את חלל האוויר.

אהבתי את העץ והוא היה חלק ממני ומנוף ילדותי. חלפו הימים והשנים והעץ ממשיך לגדול ולקשט את הרחוב.

בשנת 1948,  היתה ההכרזה על המדינה. כל תושבי רחובות הגיעו למרכז המושבה, מול בניין המועצה ועץ האקליפטוס ויצאו בריקודים  עד אור הבוקר, כך השתתף גם העץ בשמחה.

מיד לאחר השמחה, החלה מלחמת "הקוממיות". הערבים התקיפו את המדינה, שזה רק נולדה, מכל עבר. האווירונים המצרים הגיעו לרחובות וחיפשו מטרות מיוחדות. הם טסו ללא הפרעה, כי לא היה עדיין נשק נגד מטוסים, ולתושבים לא היו מקלטים, רק התחילו לחפור תעלות פתוחות, בחצרות הבתים, אנחנו ירדנו לקומת הקרקע שהייתה בחזית עם חלונות זכוכית, הגנה מפוקפקת, היתה אזעקה ישבנו שפופים ושמענו את האווירון מעל לראשנו. זה היה מורט עצבים, שמענו פגיעות לאורך הרחוב והבנו שהמטוס מתקרב אלינו, התכווצתי בפינה והתפללתי שיגמור כבר ויפציץ. הזמן לא עבר ונראה כנצח. ואז הבום! עשן אבק וריח שרוף. כשהיתה הרגעה, יצאנו מבוהלים וראינו שבניין המועצה נהרס והעץ שלי נפגע קשות. פרצתי בבכי. אבא חיבק אותי והרגיע, תראי איך העץ הציל אותנו הוא ספג את כל הרסיסים לתוכו, אבל הוא ימשיך לגדול.

ואכן, העץ המשיך לגדול ועד היום נמצא באותו מקום. יש עליו שלט, המתאר את האירוע למטיילים ברחוב יעקב.

בכל פעם שאני חולפת לידו, אני מרימה עיניים אל צמרתו ומחייכת.

זיכרונותיי מבית הנשיא הראשון, ד"ר חיים ויצמן ברחובות

חיים ויצמן ורעייתו ורה, בחרו להקים את ביתם ברחובות, בשנת 1934, בין הפרדסים, על גבעה הצופה לכיוון ירושלים והרי יהודה. האזור היה מרוחק מהמושבה רחובות. דרך עפר הובילה אליו. הבית נבנה ע"י הארכיטקט, המפורסם אריך מנדלסון, פנינת חן ואבן דרך באדריכלות המודרנית בארץ. כל הבנייה מכספי המשפחה, והתכנון הפנימי נעשה יחד עם ורה, שהתערבה למען נוחיות הבית, היו להם ויכוחים רבים. צורתו החיצונית כדגם אנייה שנחתה על הארץ לסמל את ההגעה לארץ.

מסביב לבית שטח גדול רב מפלסי בו הוקם הגן הנפלא.

זוכרת אני את הטווסים המסתובבים חופשי בגן ומשמיעים קריאותיהם הרמות, פותחים את מניפת זנבם המפוארת. לא ראינו טווסים עד אז במקום אחר, גם אילים התרוצצו שם בין העצים. במרכז היתה בריכת רחצה, ששימשה את בני המשפחה ואורחיהם. החיים בבית היו מאוד מפוארים, האוכל הובא ברובו מחו"ל. בארץ היה צנע, חשוב לציין שחיי הפאר היו כתוצאה מפרנסתו של הנשיא שהיה מקבל תגמולים מהמצאותיו בכימיה. הוא המציא את האצטון מתירס, ועוד גם כתב ספרים ומחקרים רבים. הבית שימש לקבלת אורחים רמי מעלה, שהגיעו מחו"ל. ויצמן וורה הורגלו לחיי הפאר עוד בילדותם וגם במגוריהם באנגליה. לרחובותיים שגרו בבתים קטנים וצנועים בשנים אלו, נראה הבית כארמון וכך נקרא בפיהם. הכניסה לארמון היתה רק בהזמנה. שומר היה בפתח הארמון וצוות עובדים גדול שירת אותם.

אני כילדה זכיתי לבקר בו פעמים רבות. הכיצד?

אבי, שנולד אף הוא ברחובות, היה בן של מייסדי המושבה, עבד בפרדסים ובכרמים כמו שאר תושבי רחובות. אך, בערב כשחזר למושבה, פתח מספרה ראשונה ברחובות להנאתם של המתיישבים הראשונים. בזכות המספרה, הוזמן אבי לארמון. ביום שישי אחר הצהרים, היה מופיע, ברחוב יעקב בו גרנו, האוטו המפואר, לינקולין בצבע שחור, נהוג בידי נהגו הפרטי של ויצמן, לאסוף את אבי. רחוב יעקב היה עדיין בלי כביש ומעטות המכוניות שנסעו בו.

כלי התחבורה הנפוץ היה עגלות רתומות לחמורים או סוסים ועל המדרכות היו טבעות לקשירתם.

הניגוד הזה בין המכונית המפוארת והרחוב הפשוט, הוציא את כולם מבתיהם ומחנויותיהם לצפות בסקרנות במכונית ובאבי הנכנס לתוכה ויוצא לכיוון הארמון. אחרי כמה מפגשים בין ויצמן ואבי, נרקמה ביניהם ידידות. ויצמן היה מאוד חביב עממי וידידותי, ואבי שהיה ספר, ידע לספר לו מסיפורי המושבה. כך הפרו זה  את זה. ואז ביקש ויצמן מאבי, שבפעם הבאה שיגיע שיביא אתו ילדים מרחובות.

וכך, זכיתי אני בפעם הראשונה להצטרף לנסיעה בלינקולן ההדורה, כשכולם רואים אותי בקנאה נכנסת למכונית. הייתי רק בת 10 קטנה ולא הצלחתי לראות מהחלונות דבר, עד שהגענו לארמון ופתחו לנו את הדלת ואני עומדת נדהמת!!! במרכז הבית, גרם מדרגות מתפתל ומשני צדדיו מונחת פרוותם של שני אריות, כולל הראש, מבהיל! אנחנו עולים במדרגות לחדרי המגורים שלמעלה.

בחדר הרחצה הגדול מול המראה הענקית, ניבט ויצמן מחייך אליי בנועם מרגיע, מלטף את ראשי ושואל לשמי ובת כמה אני? איפה לומדת. מה אוהבת? אני עונה בביישנות וביראת כבוד, מתיישבת על האסלה הסגורה וצופה בתגלחת ותיקוני התספורת, כך המשכתי להגיע לארמון עוד פעמים רבות. עד היום, 70 שנה אחרי, אינני שוכחת את חוויות ילדותי בארמון.

 מרוץ הלפיד, ממודיעין לבית ויצמן.

בילדותי הייתי חברה בתנועת הנוער "המכבי הצעיר" תנועת נוער חינוכית ספורטיבית ובלתי מפלגתית. זוכרת אני את השלט הגדול שהיה באולם הספורט שלנו והיה האני מאמין שלאורו חונכנו "נפש בריאה בגוף בריא". היו לנו הרבה פעילויות מעניינות וחווייתיות, אבל אירוע הדגל היה מרוץ הלפיד המסורתי בחג החנוכה. מטרתו היתה להעביר את מסר גבורת עמנו, רוחו ודבקותו לשימור העם היהודי בארצו.

הלפיד הודלק ליד קברות המכבים במודיעין והועבר כמרוץ שליחים שנמסר מאחד לשני והגיע לכמה ישובים בהם הדליקו נר בטקס מיוחד. אני השתתפתי כמה שנים במרוץ וזוכרת בהתרגשות את המעמד. בבית ויצמן על המרפסת, עמדה חנוכייה גדולה שהודלקה ע"י הנשיא מאש הלפיד. מסביב חברי המכבי בתלבושתם, נישאו ברכות ושירים. זה היה חגיגי מאוד, מאורגן היטב, מצולם ומתועד לעיתונות וליומני החדשות. ביום המירוץ, מוקדם בבוקר, העבירו את הרצים ואני בתוכם, וחילקו אותם לאורך הדרך בין רמלה לרחובות. הדרך היתה צרה משורות צבר לצדדיו, ומדי פעם חלפה מכונית ישנה. כשאני עוברת בימים אלה על הכביש הרחב והסואן, אני זוכרת היטב את הכביש הצר והשקט ומבינה איזו התפתחות עברה המדינה שלנו…

עמדנו זמן רב במתח וחכינו מתי כבר יגיע הלפיד? הקשבנו לקולות הבאים מרחוק אולי נגלה, ואז עבר טנדר והודיע לנו להתכונן לקבל את הלפיד בידינו. ואכן, הוא נמסר לנו ורצנו אתו כברת דרך, כשאנחנו מחליפים בינינו את נשיאתו. מסרנו אותו  לקבוצה שחיכתה לפנינו וכך הלאה, עד בית הנשיא ברחובות. הרגשתי גאה באותו יום. ועד היום זכורה לי החוויה. חג חנוכה הפך להיות החג האהוב עליי, ואני מזמינה  כל שנה אורחים להדלקת נרות, מקשטת את הבית ואנחנו שרים ורוקדים שירי חנוכה, ובלבי צרוב זיכרון הילדות.

הלווייתו של הנשיא הראשון חיים ויצמן

ויצמן היה גם מדען חוקר וגם נשיא ההסתדרות הציונית. הוא הרבה להיפגש עם גדולי העולם, היה לו שם טוב בעולם וזכה לכבוד רב והערכה… הוא היה בין המשפיעים על קבלת  הצהרת בלפור, שנתנה זכות לבית לאומי ליהודים בארצם, הישג אדיר ! בזכותו ! הקים את מכון ויצמן למחקר, בעל שם עולמי והצליח לקבל תרומות רבות לפיתוח המחקר. בשנותיו האחרונות סבל מבעיות בעיניים ותמיד הרכיב משקפיים כהות.

הוא חלה ורופאו הפרטי גר בחדר לידו בארמון. בשנת 1952, בבוקר אחד הלך לעולמו. אבל כבד ירד על המושבה הארץ והעולם. ארונו הוצג במשך יומיים בחצר הארמון, וקהל רחב עבר לפניו. אני כבר הייתי בת 15, זוכרת את ההליכה הצפופה והשקטה ברחוב הנשיא הראשון עד הגיענו לארון. כמה עצב היה בלבי! זכרתי היטב את האיש הנפלא, שליטף בחום את ראשי והתייחס אליי בחיבה רבה. ההלוויה הייתה למוזמנים בלבד. לפי צוואתו, נקבר בחצר ביתו בקבר צנוע. בשנת 1966, נקברה לידו ורה ויצמן. את הבית תרמו לטובת הציבור והוא הפך למוזיאון. יש בו גם ארכיב, שנשמרים בו כל  גנזיו. אני מבקרת בארמון ורואה את המאמצים לשחזר את הבית כפי שהיה, ואף הפקתי סרט המתאר את פגישותיי עם הנשיא.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

הצהרת בלפור
הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

ציטוטים

”"נפש בריאה בגוף בריא" הסיסמה של תנועת המכבי הצעיר, לאורה התחנכנו.“

הקשר הרב דורי