מאגר סיפורי מורשת

נולדתי  וגדלתי בכפר שמריהו החוגג השנה 80 שנה להיווסדו כך שאני נולדתי ליישוב חדש שכל תושביו היו עולים מגרמניה וכולם דיברו גרמנית,  היו כאלה שעד יומם האחרון  לא למדו עברית. גרנו בבית קטן סבא וסבתא אמא ואבא אחותי ואני כך שדיברנו בבית עברית עם אבא וקצת עם אמא וגרמנית עם סבא וסבתא. הכפר היה מרוחק מאוד מתל אביב במרחק שעות נסיעה, אבא היה נוסע לתל אביב דרך רעננה משם לפתח תקווה ורמת גן. רק ב1951 סללו כביש מתל אביב  לנתניה והמרחק התקצר.                                                                                                                                                                                                   ה"כביש" בכפר נקרא אז "סולינג" דרך שהבריטים סללו כלומר הניחו אבנים זו ליד זו בצפיפות ואני שתמיד הלכתי יחפה נתקלתי תמיד באבנים והבוהן תמיד נפצעה.

החברה הטובה שלי גרה ברחוב המקביל אבל בינינו הפריד רק שדה כך שבדקה הגעתי אליה, היום אני צריכה לעשות סיבוב גדול כי מה שהיה פעם שדה היום בתים וגדרות. באותו שדה צמחו שיחים ובחורף היו פורחים בו כל פרחי הבר, סיתווניות אחרי הגשם הראשון, סביונים, כלניות, נוריות, צבעונים והמון חרציות. היינו רומסים את השיחים ומסדרים של חדרים. בית הספר היה רחוק "ברנדיס" (היום הנכדות שלי לומדות בו) בהרצליה ב'. הלכנו לשם ברגל ולבת מצווה קיבלנו אופניים ורכבנו לבית הספר.  אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א' שהגננת מכפר שמריהו הביאה אותנו בשורה והגננת של הרצליה ב' הביאה את ילדי הגן שלה. יותר אני לא זוכרת כי הייתי כל הזמן חולה, אז שלחו אותי לירושלים ל"החליף אוויר" גם שם הלכתי יום אחד לכיתה א' ולמחרת שוב חליתי.

שלחו אותי לבית חולים בלינסון, עוד לא הייתה אז מחלקת ילדים לכן הייתי במחלקת נשים בחדר גדול עם הרבה חולות שכולן פינקו אותי. כל היום גזרתי, הדבקתי, ציירתי כולם עזרו לי כך שחווית בית חולים עבורי הייתה חוויה חיובית.באביב הדרך מבית הספר הביתה הייתה מאוד "ארוכה" כי לא הלכנו ישר הביתה אלא טיפסנו על הגבעות וחיפשנו פרחים, קטפנו כלניות בלי סוף אפילו שהן היו מאוד קצרות, השארנו אחרינו סימני דרך מאלה שנפלו. כשמצאנו "כיסא המלך" (דבורנית)

צמח נדיר היינו מאושרות. גם נרקיסים היינו קוטפות בכמויות וניסינו למכור אותם למלון השרון ללא הצלחה מרובה.