מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות ילדות של רחל קריגר

נהננו לנו בטיול מרתק בירושלים
באחד מהמפגשים סביב תמונות
סיפור חייה של סבתא רחל

זיכרונות ילדות

שמי רחל קריגר, נולדתי באוקראינה שברוסיה בשנת 1950 למרדכי (מישה) ונינה רינצלר. אני רחל הבת הבכורה ואחי אריה (יוניק) הבן הקטן. אמנם נקראתי רחל ע"ש סבתי שנספתה בשואה, אך ברוסיה לא היה קיים שם כזה, לכן קראו לי ברוסיה רעיה, וזה שם שליווה אותי הרבה שנים כי כך קראו לי הורי גם בארץ והיום אני מאד מתגעגעת לשם זה שהורי קראו לי, ולפעמים אף חולמת, אולי הורי עדיין קוראים לי בשם רעיה.

היו מספר נושאים בילדותי באוקראינה שקשה לי לשכוח עד עצם היום הזה. שאבא שלי עבד כתפר, תפר זה מקצוע שתופרים את העור העליון של הנעל, ברוסיה בימים ההם לא היה ניתן לעבוד באופן פרטי, לאבא שלי לא הייתה עבודה ולכן הוא נאלץ לעבוד בסתר, לקנות עורות ולתפור מעור זה את הנעליים. שכנים גויים הלשינו עליו ועצרו את אבא שלי והכניסוהו למאסר, אני הייתי ילדה בת חמש והיה לי עצוב מאוד לראות איך עוצרים את אבא שלי מול עיניי. על עבירה שכזו מקבלים בדרך כלל ברוסיה עשר שנות מאסר.

היה לנו מזל גדול, שסבא שלי שבביתו גרנו, היה אדם אמיד והוא שיחד את  השוטרים ובזכותו אבא שלי נחלץ מהכלא, אבי היה יליד פולין ובזכות  זה שהייתה לו אזרחות פולנית אפשרו לנו לעזוב את אוקראינה בשנת 1956, מאחר ובשנים אלו לא הייתה עלייה מפולין לארץ ישראל.

הגרנו לפולין לעיר ששמה לגניצה, אני למדתי בלגניצה בבית ספר יהודי. שם למדתי את השפה האידית (אידיש) כפי שבארץ לומדים את השפה האנגלית שם בבית הספר היהודי למדנו את שפת האידיש. סיימתי בפולין כיתות א' ב' ג'. מידי שנה כמו בארץ גם שם בוחרים תלמידים מצטיינים, לתלמידים המצטיינים נהגו לתת ספר עם הקדשה, שלושה תלמידים מכל כיתה זכו, בכתה ג' קבלתי הצטיינות.

אמנם אהבתי לחיות בפולין אך תמיד הייתי שם בין הגויים ז'ידובקה, במילים אחרות הפולנים כינו אותי שאני יהודייה. (זה היה שם גנאי). במשך שלוש השנים שהיינו בפולין מאד התגעגענו לסבא וסבתא שנשארו ברוסיה, פעם אחת סבא בא לבקר אותנו ופעם אחת נסענו לבקר את הסבא והסבתא ברוסיה ללא אבי, כיון שהוא היה חייב להישאר בבית בפולין ולעבוד. מאד נהניתי אצל סבא וסבתא, בביתם ברוסיה גדלתי ואהבתי אותם מאד.

בשנת 1960 החלטנו לעלות לארץ ישראל. לסבא וסבתא היה קשה לשמוע שאנחנו עוזבים את פולין ועולים לארץ ישראל, הם ידעו שכבר לא נוכל יותר להיפגש כפי שנפגשנו בעבר, גם מבחינת המרחק וגם בגלל שלא הייתה הגירה חופשית בין ישראל ורוסיה. ואכן כך זה היה, מאז כבר לא ראיתי יותר את סבא וסבתא. לפני הבת-מצווה שלי סבתי נפטרה, לכן לא חגגתי את מסיבת הבת-מצווה. סבא שלי ברוסיה היה חזן ואף מעמיד חופה וקידושין  (מחתן זוגות) למרות שהוא לא היה רב, אך ברוסיה זה היה בסדר, לא היו הרבה רבנים שיוכלו לעשות זאת.

עלינו ארצה כשבארץ הייתה תקופה מאד קשה. הייתה תקופת אבטלה, לא היה ניתן להשיג עבודה. אמא שלי הייתה אקדמאית, למדה את המקצוע מורה לתזונה, אך לא השיגה עבודה במקצוע שלה, כיון שלא ידעה את השפה העברית, ולכן על מנת להתפרנס ולהביא לנו אוכל  הביתה היא הלכה לשטוף רצפות. אמרו לה את צריכה ללכת לעשות ספונג'ה  ולעבוד במטבח בית ספר, אנחנו התגוררנו במעברה. מעברה זו שכונה של צריפים  שעשויים מאזבסט, קראו לשכונה שכונת אזבסטונים. אמא שלי הייתה מביאה ממטבח בית הספר שבו עבדה את שאריות המרק שנשאר, כשהיא נוסעת בשני אוטובוסים מהעבודה הביתה אל המעברה, המרק היה נשפך לה בדרך, אמא הייתה מגיעה הביתה מאד עצובה על כך. אבא עבד בעבודות מזדמנות והמצב הכלכלי ניכר ולא היה קל. עם העלייה לארץ אבא עבד אצל קבלן פרטי בבניין, הקבלן הפרטי מאד ניצל אותו ולא שילם את המגיע לו. אבא שלי שלי מאד לקח לו ללב שהוא עובד כל כך קשה ומסדרים אותו ולא מאפשרים לו לפרנס את המשפחה בכבוד מינימאלי. ניצלו אותו כי היה עולה חדש וחשבו שהוא לא מבין כלום.

כשעלינו ארצה התחלתי ללמוד בבית ספר ישורון שבקרית היובל בירושלים, שם למדתי בכיתות ד'-ה'. יש לציין שתוך חודשיים ממש כבר ידעתי לדבר עברית. תוך שנתיים עברנו מהמעברה לשכונת קרית מנחם, ועברתי ללמוד בבית ספר היסודי עיר-גנים.

לפני כחודש ימים חברתי הראשונה בארץ ישראל מהאזבסטונים חגגה יום הולדת 70 ונסענו עד למעלה אדומים לחגוג איתה. מה שחשוב לי לציין שעד עצם היום הזה, אני שומרת על קשר עם חברותי משכונת האזבסטונים ומבית הספר היסודי ואנחנו אף נפגשות עד עצם היום הזה, כל פעם במקום אחר. לפני כ-5 שנים עשינו מסיבת מחזור של כל הכיתה שלנו בבית של אחת החברות, ולא יאומן, איתרנו את רב החברים והחברות ונפגשנו בביתה של אחת החברות שגרה היום בראשון לציון.

כפי שסיפרתי עברנו לגור בקרית-מנחם בירושלים, אמא שלי למדה עברית באולפן, אבא שלי ידע עברית עוד מחוץ לארץ מפולין. הוא למד עברית כילד בחדר עוד לפני המלחמה. (מלחמת העולם השנייה).אחרי האולפן אמא החלה לעבוד בבית ספר חב"ד בירושלים כטבחית ואילו אבא החל לעבוד בחברת סולל בונה. אחרי מספר שנים בית ספר חב"ד נסגר, אחת המורות פתחה חנות צעצועים ולקחה את אימי איתה לחנות, זה היה בתקופה שכבר היו לי ילדים, והילדים ממש נהנו מכל הצעצועים שסבתא הייתה מביאה להם. מה שאהבתי מאד לעשות בילדות, לשיר, לנגן ואף להופיע בדרמה. ניגנתי בילדותי באקורדיון, שרתי במקהלה ובכלל אהבתי מאד לשיר, כל שיר שהיה מושמע ברדיו, מיד קלטתי את השיר ושרתי אותו כל היום. אהבתי מאד להופיע בדרמה, במסיבות של ביה"ס. גם השכנים היו מגיעים לראות כיצד אני מופיעה, ואינני שוכחת שהם היו אומרים להורי, שלראות אותי מופיעה זה כמו ללכת ולראות הצגה טובה. אני זוכרת ששאלו אותי כיצד אני מצליחה לבכות "על באמת" על הבמה. אני חושבת שגם היום אני עושה זאת עם הנכדים שלי, לפעמים אני בוכה ולפעמים אני צוחקת, אך נכדי כבר מכירים אותי שכך אני נוהגת עימם.

בתום בית הספר היסודי עברתי ללמוד למכינות של סמינר בית הכרם בירושלים. אף על פי כן שעליתי ארצה בגיל 10 ותחילה הילדים לעגו לי שלא הכרתי את השפה ואף ניסו לעבודה עלי בכל מיני דברים, זכור לי שהייתי נעלבת ומביאה את אמא לביה"ס, אך בסה"כ התאקלמתי בארץ יפה ואני שמחה שעלינו ארצה יחסית מוקדם ולא כפי שהעולים שעלו ארצה לאחרונה ומצטערים שלא עשו זאת הרבה שנים קודם לכן.

הזוית האישית

שירה: אני מאוד נהנתי לראות את סבתא שלי באה כל פעם מחדש בשביל להיות איתי והיה כיף לי לראות שגם היא נהנית.

סבתא רחל: היה מאוד מהנה לבוא פעם בשבועיים לבית ספר של נכדתי ולספר לה ולחברותייה את סיפורי.

מילון

ז'ידובקה
יהודייה

ציטוטים

”ולפעמים אף חולמת, אולי הורי עדיין קוראים לי בשם רעיה.“

הקשר הרב דורי