מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אופל על שם דודה שלי. נולדתי במרוקו בשנת 1948, בעיר קזבלנקה. 

היינו גרים בשכנות עם ערבים, היינו ביחסים טובים. גרנו למטה בבית והם גרו למעלה. הם לא היו מציקים לנו. היינו אוכלים ביחד מדברים ומשחקים. בבית היה פרוזדור גדול עם 4 חדרים. אנחנו בישלנו בבית, היינו גם עושים לחם ולקחנו אותו למאפייה והערבים היו אופים לנו את הלחם. היה חמם קרוב לבית ושם היינו מתקלחים וכשסיימנו להתקלח חזרנו הביתה. היו מזמינים לנו אישה והיא הייתה מכבסת לנו את הבגדים ביד. שיחקנו בחוץ בבית ובשכונה השכונה הייתה עם ילדים ערבים וילדים יהודיים. היה ים בקזבלנקה, אך לא היינו יכולים ללכת כי הוא היה רחוק מהשכונה. היה לנו בית כנסת בקרבת המקום וכל היהודים היו הולכים להתפלל.

 

לאמא שלי קוראים רחל ולאבא שלי קוראים יעיש. שם האחים: אביגיל, חיים, תמר, מיכאל, בטי, פיני, אתי, איציק ומאיר. אבא שלי היה עובד במפעל קמח. אמא שלי הייתה עקרת בית. ההורים נראו נחמדים אבא שלי לבש גאלביה לבנה ואמא שלי התלבשה  בלבוש צנוע. כל האחים שלי שרדו. אמא שלי הייתה מבשלת כל הזמן ולא היינו אוכלים במסעדות. בימי שישי אמא שלי הייתה מבשלת והיינו אוכלים את האוכל שהיא הכינה ביום שישי וביום שבת. בשכונה הרוב היו יהודיים. מקום המפגש של היהודיים היה בבית הכנסת. אנחנו היינו קונים מחניות של ערבים ומחניות של יהודיים. הכל היה בשפע ולא היה חסר לנו כלום.     

החברים היו ילדים יהודיים הם גרו בשכונה שבקזבלנקה. שיחקנו מחבואים, קלאס, 5אבנים וגומי. בשעות הפנאי היינו לומדים בבית כי לא היה כל כך מה לעשות. ההורים  שלני היו מפחדים שנצא החוצה בגלל הערביים שהיו בשכונה. הייתי בבית ספר "אליאנס". למדנו קצת עברית, למדנו צרפתית וערבית ספרותית.

 

העונשים בבית הספר היו: מכה עם סרגל, לעמוד  בפינה כל השיעור, היינו מפחדים מאוד מהעונשים לכן לא הפרענו ולא דיברנו במהלך השיעור. בבית ספר לא הייתה תלבושת אחידה היינו יכולים לבוא עם איזה בגדים שרצינו. לא היו לנו טיולים, לא היו לנו מסיבות. היה מורה יהודי שאותו אהבתי במיוחד. אהבתי את כל המקצועות שלמדנו. לא חגגתי בת מצווה, חגגנו רק בבית רק האחים וההורים שלי והיינו בבית מסורתי. בבית הספר היה חדר אוכל. המאכל שהיה אהוב עלי בתקופת הילדות הוא קוסקוס. היה קצת ממתקים לא היה הרבה. ולא הייתי בתנועת נוער.  

 

בילדותי האזינו למוזיקה ערבית ומרוקאית. רקדו ריקודים מזרחיים וריקודים ערבים היה מקובל לרקוד בבית ולא בחוץ ושמענו מוזיקה עברית בבית. אז היה זמר ששמו ג"ו עמר ורמונד והיינו  שומעים את השירים שלו בבית. אהבתי שירים עברים במיוחד. היו חוגגים ממונה בבתים והיינו חוגגים את כל המסורות של החגים בבית עם המשפחה. היה רק רדיו והיינו שומעים ולא היו טלוויזיות. המבוגרים היו משחקים בזמנם הפנוי: דמקה, ראמי, ושש בש והילדים היו משחקים: קלאס, 5 אבנים, מחבואים וגומי, וככה היינו מעבירים את זמננו הפנוי. היינו שרים בבית שירים של פיוטים ושירים של חז"ל והיינו שומעים שירים ברדיו ובתקליטים, היינו שומעים שירים מרוקאים עם פטיפון.

 

הקשר התחיל בין בני זוג דרך תמונות ושידוכים. האופי היחסי בין הורים וילדים היה לשמור על ילדיהם והיינו קצת מפחדים מההורים. הכל היה בשידוכים הרבנים היו משדכים לנו בני זוג נהגו לחזר אז דרך תמונות ודרך שידוכים. היינו נפגשים פעם בשבוע ולכל אחד היה דירה משלו אחד ליד השני. הייתה רק משמעת בין הורים וילדים. היה אפשר לדבר עם ההורים על התורה ועל היהדות לא היה כל כך על מה לדבר עם ההורים. ההורים היו מעורבים על הלימודים על בית הספר ועל להיות בבית יותר. נהגנו להיות ביחד כל המשפחה בימי שישי בקידוש שבת והייתה לנו מסורת. אני הכרתי את בעלי בשידוך ובתמונה. באותו זמן כשגרתי בהרצליה אז שלחו תמונה ואחרי זה היה אירוסין והתחתנו. נולדו לנו 6 ילדים, יש לנו נין אחד ו18 נכדים, הנכדים עוסקים בבית ספר ובגנים. כולם גרים בנהריה.        

עליתי לארץ ישראל בשנת 1962, באוניה וירדנו בצרפת היינו במחסה שבוע ימים שם, אחר כך טסנו לארץ ישראל והסיבה שעלינו לארץ ישראל היא כי הרבנים לחצו עלינו ולקחו מאיתנו תמונות שלנו והם הבריחו אותנו מהבית שלנו. הגענו לעיר נוף ים ולא הסתדרנו אז העבירו אותנו להרצליה, היה קשה לנו לדבר עברית אז שמו אותנו בהרצליה באזבסטוניים שבהרצליה ולמדנו בבית הספר עברים. הרגשתי זרה בעיר ולא הכרתי אף אחד לא הבנו את השפה עברית. גרנו בצריפים, נקלטנו דרך הסוכנות היהודית, שמו אותנו בתוך צריפים.

 

היה לנו קשה לעזוב את מרוקו היה לי קשה להשתלב בארץ ישראל. היה לנו מאוד קשה בבית לכן הלכתי לעבוד כבר בגיל 14 כדי לעזור לאמא שלי. אחר כך התחתנתי ולמדתי באולפן את השפה העברית. 

 

תשע"ו