מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמלה בכר, נולדתי בישראל למשפחת כהן בשנת 1956.

כשהייתי ילדה קטנה לא היו מקררים כמו היום. היה זה לפני שבאו המקררים החשמליים לעולם, אז היינו מקררים את המוצרים בארגז קרח. בהתחלה היה זה ארגז עם פתח עליון, היו פותחים את הפתח ומכניסים את המזון ואת הקרח. לאחר מכן פותח ארגז מתקדם יותר, שנראה היה כמו מיני-מקרר. הוא היה בעל דפנות כפולות לבידוד, הוא עמד על רגליים קטנות, בחלקו העליון היה תא שש היו מניחים את הקרח, שקירר את תכולת הארגז. ארגז הקרח נקרא גם בשם "אייסקסטן".

המקרר לא קירר ללא קרח.  ולכן היינו צריכים ללכת למפעל הקרח שהיה לא רחוק מביתנו וקונים קרח.  לפעמים קנינו רבע בלוק או שליש בלוק ולפני שבת וחג אפילו בלוק שלם. אותם היינו נושאים הביתה בעזרת ידית לקרח שהייתה פריט הכרחי בבית.

בדרך הביתה היינו מלקקים את הקרח וחורטים את השמות שלנו עליו. בבית אימא הייתה מכניסה מיד את בלוק הקרח בתא העליון של ארגז הקרח, משם הוא היה מקרר את כל הארגז, לאט לאט היה נמס ומימיו היו נוזלים לחלקו התחתון של ארגז הקרח. שם הייתה מגרה שהייתה אמורה לאסוף את מי הקרח והיה צריך לרוקן את המגרה באופן קבוע. לא פעם הייתי קמה בבוקר, ניגשת למטבח ורגליי היו טובלות במים, אות למגירת המים שלא רוקנה במועדה…

בחלקו המרכזי של ארגז הקרח היו מדף או שנים, שם שמו את המוצרים שדרשו קירור כמו מוצרי חלב, בשר וכדומה. וכשבלוק הקרח היה נמס, שוב היינו צריכים ללכת למפעל הקרח ולהנות שוב מקניית הקרח. זו הייתה חוויה מיוחדת.

הזוית האישית

סבתא כרמלה סיפרה את סיפורה לחיה ויחד תיעדו את הסיפור בתכנית הקשר הרב דורי.