מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות ילדות של דליה בן מנשה

סבתא דליה ונכדתה אדוה
סבתא דליה בצעירותה
עלייה לארץ ישראל

שמי דליה בן מנשה, סבתא של אדוה מסיקה. אני  בת 71, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים (ואחד נוסף בדרך). אני נשואה לאבנר ואנו גרים בהוד השרון מזה 65 שנים.

נולדתי בעיראק בתאריך 3.4.1948 בעיר נסרייה. יש לי ארבעה אחים גדולים, אחות ואח שקטנים ממני. בשנת 1951 כשהייתי בת 3 עלינו לארץ. אינני זוכרת הרבה מתקופה זו, אך מסיפורי הוריי ואחיי ומכריי (או ממורשת עולי בבל) הורי היו אנשים אמידים ועשירים מאוד.

בעירק לאבי נעים היה בית מסחר גדול עם מספר רב של עובדים (ברובם  ערבים). הקשר בינם לבינו, שיתוף הפעולה והאמון אחד בשני ליוו את פועלו בבית המסחר.

אמי נוריה התחתנה בגיל 16 וילדה את שלום אחי כשהייתה בת 17. לאחר מכן ילדה את מנשה, משה, שאול, אותי ואת אחותי דינה . אחי עזרא נולד בארץ. מכיוון שהוריי היו אמידים מאוד בעירק היו לנו עובדים רבים בבית: הייתה מטפלת לכל ילד, כובסת, מבשלת, מנקה ואם בית שניהלה את הבית.

סבתא דליה ומשפחתה

תמונה 1

סבתי שמחה, אמה של אמי, הייתה אישה חכמה מאוד. היא ידעה לקרוא עברית וניהלה את ענייני הבית, תמכה רוחנית בבני המשפחה.

ערב אחד הגיעו שמועות שהמלחמה (בערבית "פרהוד") הגיעה גם לאזורים שלנו. וכשקולות המלחמה דפקו על דלת ביתנו אבי ואחי הגדול ניסו לברוח (ולהבריח רכוש של המשפחה) וכאשר הם הגיעו לשדה התעופה ורצו לעלות למטוס לכיוון טהרן ניתפסו ונכלאו. כדי לשחרר אותם סבתי שיחדה אנשים רבים והם חזרו הביתה. באותו ערב ארזנו מעט ציוד הכרחי ועלינו לארץ כל המשפחה המורחבת, דודים ובני דודים.

תמונה 2

בשנת 1951 עלינו לארץ ישראל. בארץ היה חורף קשה מאוד. נחתנו והסיעו אותנו לפרדס חנה כתחנת קליטה ולאחר כשבוע עברנו למגדיאל, לגיל עמל (לימים שכונה בהוד השרון). זכורה לי תמונה ראשונה של המעברה בגיל עמל של חורף גשום מאוד, שיטפונות, בוץ. הורים עם 6 ילדים, אוהל אחד, מיטות עם מזרני גש, שמיכה אחת לילד, צפיפות. תמונה שונה לגמרי שהבית אותו עזבנו בעירק.

אני ואחי

תמונה 3

ובבוקר התעוררנו לחיים שונים וקשים: לא הייתה עבודה, את האוכל חילקו בתלושים על פי גילאים ומס נפשות, ואמא שלי נאלצה לחלק את המנות ביננו בהתאם. לאחר ימים ספורים אבי נשלח לעבוד בעבודות מזדמנות כמו סלילת כביש או קטיף או כל עבודה אחרת. כאיש עם מוסר עבודה גבוה הוא עבד ולא התלונן, האמין כי מקומנו בארץ ובירך על כל יום שהוא פה בארץ ישראל ולא בגולה תחת משטר אכזר.

כעבור כשנתיים קיבלנו אישור לעבור לגור בצריף ואבי רכש חנות קטנה שמכר בה בגדים ובכסף פרנס את המשפחה. עברנו לגור בבלוק (היום יחידת דיור) 9 נפשות.

סיימתי את לימודיי בבי"ס "שפרינצק" (היום תל"י) והמשכתי ללמוד בתיכון "אוסטרובסקי" ברעננה.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, נערך גיוס המוני ואנחנו חפרנו שוחות בחצר. לא היתה טלוויזיה ולא היה טלפון בבית. אני סיימתי את התיכון קצת לפני פרוץ המלחמה והתחלתי ללמוד בסמינר "בית ברל". שלושת אחיי גויסו לחילות קרביים. כמובן ששררו פחד ודאגה, שמועות ומידע הגיעו מרחוב או מחדשות מקוצרות מרדיו שכמעט ולא עבד. במהלך היום כשהיו אזעקות היינו רצים לשוחות ומסתכלים לשמים לראות כיצד המטוסים עוברים מעלינו.

כשהמלחמה הסתיימה ואחיי חזרו הביתה, המשפחה חזרה לעבודות השגרה. לאחר המלחמה החלטתי לצאת לעבוד וללמוד כי הרגשתי שזה מה שצריך לעשות באותה תקופה.

בגיל 25 הכרתי את בעלי אבנר והחלטנו להתחתן. קבענו תאריך והזמנו אולם. קנינו דירה בבנייה. בערב יום כיפור באנו לראות ולהראות מה קנינו. בשנת 1983 עברנו ממגדיאל לרמתיים (היום זה הוד השרון).

תמונה 4

הצמיד של סבתי

תמונה 5

הטבעת של אמי

תמונה 6

בחתונה עם בעלי אבנר

הזוית האישית

סבתא דליה: המפגש הרב דורי הינו תכנית מיוחדת ומבורכת מאוד. מפגשים שבועיים אלה זימנו שיח ביני לבין אדוה להיכרות מעמיקה יותר וחזרה אחורה בזמן לימי ילדותי. מפגשים כאלה מומלצים בקרב כל התלמידים, כלומר לשתף יותר ויותר תלמידים וסבתות או סבים משום שפעילות זו תורמת לקשר בין נכד לסב ומחזקת קשר זה, להבנה הדדית ולעשייה משותפת בתחומים שונים.

איחול מיוחד: אדוה נכדתי ולכל נכדים היקרים לי מאוד מאחלת בריאות הצלחה חיים טובים ושמחים.

אדוה: היה לי כיף לשמוע את הסיפורים של סבתא על ילדותה, ועל משפחתה. הם היו מעניינים. סיפרו לי דברים שלא ידעתי על סבתא ועל סבים וסבות נוספים. התוכנית הקשר הרב דורי חשובה מאוד לחיזוק הקשר הבין אישי ולפעילות המשפחתית המשותפת.

מילון

פרהוד
הפרהוד (בערבית: الفرهود, בתרגום חופשי: "ביזה", "שוד"[1]; משמעות המושג בפועל: הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים)

ציטוטים

”"אני מאמינה שבחיים צריך לעשות את מה שאוהבים ורוצים ומאחלת למשפחתי האהובה תמיד לעשות כך“

הקשר הרב דורי