מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות עד הגיעי לגיל 20 שנים

שמי אהוד. נולדתי בעפולה, להורי לולה ויחזקאל קורץ בשנת 1940, כך הם סיפרו לי.

בימים ההם לקחו מזוודות ואפילו אמבטיות ובהן שמו את התינוקות שנולדו. את המזוודה בשבילי חצו לשניים: בחלק האחד אני שכבתי ובחלק השני של המזוודה שמו ילדה שנולדה שבועיים אחרי. בהמשך בנו בקיבוץ מיטות והבחורות תפרו והכינו מזרונים והשכיבו אותי ואת הילדה שנולדה אחרי – ביחד באותה המיטה.  מאוחר יותר כבר הייתה מיטה לכל ילד בנפרד.

זיכרון מהגן שחרות בזיכרוני: הגננת שלנו אהבה לעשן והרבה. כאשר היינו מכינים  קישוטים לחג ומקשטים והיה עליה להשתמש בשתי ידיה, ביקשה מאחד הילדים שיחזיק לה את הסיגריה. מה אני עשיתי, אני לא זוכר ולא יודע, אבל סטירת לחי מצלצלת חטפתי ממנה.

זיכרון נוסף שמלווה אותי אפילו היום: גדלנו בצילה ובזמן של מלחמת העולם השנייה. הורינו עלו ארצה והשאירו באירופה רבים מבני משפחותיהם שניספו בזמן המלחמה. היה רעב שם ולנו הילדים היה מספיק אוכל ואסור היה בגלל זה לזרוק אוכל. פעם בארוחת צהריים נתנו לנו בשר בקר מלא שומן ורק ראיתי ממש נגעלתי. לא יכול הייתי לבלוע ולאכול ולא להקיא. המטפלת דחפה לי לפה. ישבתי וישבתי וישבתי שעות ואפילו יצאנו החוצה לשבת ולהתחמם בשמש על הדשא ואני…. עם הבשר בפה. שעות לא יכולתי לעשות כלום. (אם אני זוכר נכון – בסוף הצלחתי כשהיא לא ראתה לזרוק אותו).

היינו ישנים בבתי הילדים ובדרך כלל בקיץ היינו ישנים בחוץ.

משק ילדים – פינת החי בקיבוץ

מסביב לקיבוץ ואפילו לפעמים בתוכו שוטטו תנים מפחידים, הסתובבו כלבים וחתולים שפחדנו מהם ולא ישנו טוב בכלל. הייתה לנו פינת חי שקראנו לה "משק ילדים", שגידלנו בה אווזים, ברווזים, ארנבות, תרנגולות תרנגולי הודו ועוד. אנחנו הילדים האכלנו אותם, אספנו את הביצים וניקינו ושמרנו עליהם. פיתחנו לנו שיטות מיוחדות להילחם בעכברים ומזיקים. האווזים היו מפחידים וניקרו.

כאשר עברנו בית אחר מהגן והייתה בו כיתה – זה למעשה היה חלק מבית הספר בקיבוץ. מורים מוסמכים לא היו ומי שהיה מלומד וידע שפה או חשבון – לימד אנגלית, עברית, חשבון וטבע. מי שידע מספיק וטוב לימד על התנ"ך, על הטבע. רוב הלימודים היו לפי נושאים. טיילנו המון במעיינות שבעמק, בגלבוע ובסביבה. למדנו שמות פרחים ועצים, ציפורים. את סיפורי התנ"ך למדנו בהקשר לכל חג.

יום אחד לאבא שלי קרתה תאונה בשדה ועגלה עמוסה בתלתן ותחמיץ עלתה עליו ונפגע קשה. אמא חיפשה אותי שעות כדי שאעזור ואני ביליתי עם החברים ושיחקנו עם הכלבים ולא ידעתי דבר. שחזרתי יותר מאוחר אימא מאד, מאד כעסה עלי – דבר שלא עשתה אף פעם.

בגיל 8 במלחמת השחרור הפציץ מטוס את הקיבוץ. אנחנו בילינו במקלטים. ישנו בהם, שיחקנו ולמדנו. בכיתה ו' בהיותי בן 11 הוחלט שעלינו ללמוד אנגלית. מצאו והביאו בחור מבוגר מקיבוץ אחר והוא חילק ספרים על השולחנות. בגלל שבאירופה בארצות מסיימות החליפו את ה – w ב v – הוא פתח בקול רם:

voans there vaz vizard. He  vent to chaina, to get the lemp  (ones there was a wizard, he went to Chaina to get the lemp – 

כל הילדים כל כך צחקו וצחקו ולא הפסיקו והוא נעלב, יצא מהכיתה ולא חזר יותר ללמדנו.

בית הספר התיכון שלנו היה באזור קיבוץ בית אלפא. הקימו אותו הקיבוצים בסביבה – בית אלפא, ניר דוד ומסילות. זו הייתה פנימיה ונקרא "מוסד חינוכי גלבוע". כל השבוע היינו ישנים ואוכלים ולומדים שם. אחר הצהריים היו מסיעים אותנו לקיבוצים לעבוד ואחר כך חזרנו למוסד. בשבתות בשעה 10.00 היו באים במשאית לקחת אותנו הביתה להורים ולקיבוץ ובערב חזרנו למוסד.

בבית למדנו מכיתה א' ועד סוף כיתה ו'. זה היה יסודי. במוסד חינוכי גלבוע למדנו מכיתה ז' ועד סוף יב'. – זה היה התיכון. בשנה הראשונה בתיכון – פרצה מגיפת שיתוק ילדים וכאשר ההורים באו לבקרנו בבית הספר, הם עמדו מבחוץ, מעבר לגדר ואנחנו היינו בהסגר.

היינו חניכי תנועת נוער ה"שומר הצעיר" בתחילתה בארץ. היו לנו מפגשים ופעולות בעיקר בלילה. למדנו להיות עצמאים, להתגבר על פחדים וקשיים. למדנו שירים וסיפורים, שיחקנו משחקים, קשרים וכפיתות ובנינו מחנות. בישלנו לעצמנו וישבנו סביב למדורה. זו הייתה תקופה מאד מיוחדת שאהבתי מאד.

היו לנו בימי התיכון טיולים שנתיים שבהם התארחנו בקיבוצים אחרים וכך הכרנו עוד חברים ועוד נופים ולמדנו. היו לנו מחנות נוער ארציים שייצרו לנו חברים וקשרים מכל הארץ. אהבתי מאד לנווט ולנדוד. המשחק המפורסם "2 להבות" היה הטוב והמלהיב שאני זוכר.

הייתי בחמישיה קולית ושרנו שירים ידועים וגם שירים שכתבו חברים מהכיתה. הופענו בקיבוץ ובמוסד ואפילו בסביבה. בזמנו לא היו מבחני בגרות וכך למדנו וגם ביקרנו בבית.

זכור לי מקרה שרצו להציג את השחף והיה קטע של ריקוד וביקשו ממני גם לרקוד. אני לא אוהב ויודע לרקוד, אז רצתי את כל אורך האולם ספורט ובסוף תנועה מיוחדת שמאד מצאה חן בעיני זו שבאה במיוחד לבחור מי ירקוד ומי לא. כמובן שנבחרתי, אבל לא הסכמתי ונאלצו לוותר לי.

עד הגיוס נשארתי בקיבוץ כי הייתי מאד צעיר. גם חבר שלי שהיה מאד רזה והיה חסר לו משקל שיוכל להתגייס, נשאר איתי. עבדתי בהאבסת פרות לשריון!!!

בנובמבר 1957 שהתגייסתי הגעתי למחנה "שמונים" וחודשיים עשיתי טירונות רטובה. ישנו באוהלים והיה קר ורטוב. ביום הפיזור לקחו את רובם ואני ועוד כמה חיכינו שעות עד החושך ואז הגיעו כמה משאיות. ירד בלונדיני עם דרגות וכובע שחור – קצין ואמר לנו: "היום אתם הולכים לחייל שאני לא יודע אם תצאו ממנו"! כמה צדק. במשפחה שלנו יש 3 דורות של שריונרים…. ובאמת כך היה. הגענו לאזור אשקלון. התאמנו על טנקים. הייתי בהתחלה נהג. היה קשה אבל המוראל היה גבוה. כל הזמן שרנו שירי שריון וארץ ישראל. היה שמח והייתה גאוות יחידה.

בהמשך הפכתי להיות מורה לנהיגה ברכב משוריין ובטנקים ואחר כך גם מפקד. הרווחתי רישיון נהיגה שאז, בימים של פעם זה היה משהו, משהו!!! ברישיון שקיבלתי היה רשום שאני בן 10 שנים!. שירתתי בצבא שנתיים וחצי. השתחררתי במאי 1960. חזרתי לקיבוץ והתחלתי לרכז את ענף המטעים. הייתי מדריך תנועתי בבית שאן ובסיום גם פירקתי את קן השומר הצעיר שהיה בבית שאן. היו לנו חיי חברה נפלאים, חגים, מסיבות, ועוד ועוד.

אלו מקבץ זיכרונות מחיי ויש עוד הרבה, הרבה עד הגיעי לגיל 20.

הזוית האישית

אני רוצה להגיד לסבא וסבתא תודה ענקית!