מאגר סיפורי מורשת

הדומיננטי שעולה בזיכרוני מילדותי הוא מעבר דירה כל שנה מחדש.כשהיה מגיע חודש מוחרם (בערבית) מרבית דיירי השכונה שגרו בשכירות היו עוברים דירה. היינו שוכרים עגלה וסוס והיינו מעמיסים על העגלה את כל רכושנו שכלל: ארון שתי דלתות, מיטות ברזל: שתי מיטות לי ולאחי ושתי מיטות לאבי ולאמי. שולחן אוכל קטן, ארבעה כיסאות, מעט כלי אוכל ובגדים.

גרנו בשכונות הצפוניות של ירושלים שהיו שכונות עוני ומידי שנה עברנו מדירה לדירה בתחום שכונות אלה, תמיד דירה של שני חדרים, מטבחון ושירותים משותפים בחוץ. כשהעגלה עם הרהיטים הייתה עוברת מדירתנו הישנה לחדשה היינו מלווים אותה ברגל.

גן הילדים

גן הילדים היה מרוחק מעט מהדירה בה גרנו. זכור לי מקרה אחד: אני רוכבת על אופניים קטנים בחצר של הגן.פתאום מסיבה כל שהיא אני נופלת מהאופניים ודם רב זב מראשי, הגננת מיהרה לקחת אותי לבית חולים שהיה בקרבת מקום שם חבשו את ראשי ומצחי בתחבושת רחבה והגננת לקחה אותי לביתי. היא דפקה בדלת, אמא שלי פתחה את הדלת ולהפתעתי לא הכירה אותי ואמרה מה אתם רוצים? התחלתי לבכות ואז פתאום אמא שלי הכירה אותי ונבהלה ואמרה: "מה קרה?, מה קרה?!" עד היום מלווה אותי התחושה שאמא שלי לא הכירה אותי.

חנות מכולת

בשכונת בית ישראל סמוך לביתי הייתה חנות מכולת שעל אחד הדלפקים היו מונחות צנצנות מלאות בסוכריות בצבעים ובמינים שונים. בכל יום שישי הייתי מקבלת שני מיל כדמי כיס (כל סוכריה עלתה 1 מיל) בכל יום הייתי נשלחת לקנות לחם, גבינה ומצרכים אחרים. הייתי אולי בת שש ופעמיים בשבוע הייתי גם קונה סוכריה אבל בשאר הימים, כשאזל כספי הייתי מסתכלת בערגה בצנצנות הסוכריות. יום אחד כשהמוכר היה עסוק בדבר מה,

הכנסתי את היד לתוך אחת הצנצנות, הוצאתי סוכריה קטנה, הכנסתי אותה לפי וברחתי מהר כל עוד נפשי בי ומאז סירבתי להיכנס לחנות המכולת הזאת שמא המוכר יתפוס אותי ואת הקניות עשיתי בחנות מכולת אחרת ולא רק זה! גם פחדתי לעבור ברחוב הסמוך לחנות המכולת שמא המוכר יראה אותי…

מסיבת יום הולדת

הייתי בת חמש שנים.גרנו בשכונת הבוכרים, קומה שנייה, חצר משותפת לעשרות דירות, שירותים לכולם בסוף החצר. אמא שלי החליטה לחגוג לי יום הולדת והזמינה מספר ילדים שגרו בשכנות אלינו. היא הוציאה ליד פתח הבית לחצר שולחן קטן, כמה כיסאות, הניחה עוגה וממתקים על השולחן, הלבישה אותי בשמלה שתפרה בעצמה ויחד עם אחי שהיה בן שנתיים חיכינו לאורחים שיבואו. כעבור זמן מה הגיעו שלושה ילדים, הביאו מתנות ארוזות ונתנו לאמא שלי. הם אכלו ושתו וכשסיימו בקשו את המתנות בחזרה. במקום לשמוח בכיתי עד שאמא שלי הבטיחה לי שתקנה לי מתנה כלשהי כפיצוי.

ניתוח פוליפים

הייתי ילדה ופעמים רבות הייתי חולה: מנוזלת ומשתעלת. הרופא הביט לי בגרון ואמר שצריך לנתח לי את הפוליפים וגם אמר לאמי שאי אפשר לתת לי זריקת הרדמה, אחרי כמה ימים אמא שלי אמרה לי שהולכים לרופא שבבית החולים לבדוק עוד פעם את הגרון, אולי המצב השתפר.

באנו לרופא, הוא קרב אותי אליו ואמר לי לפתוח חזק את הפה ולהביט למעלה וברגע שפתחתי את הפה הרגשתי כאב חזק בגרון, הוא פשוט הכניס לגרון שלי מכשיר כלשהו וחתך לי את הפוליפים, התחלתי לבכות ולצרוח אז הרופא אמר לי שאם אני אמשיך לבכות אמא שלי לא תקנה לי גלידה, אכלתי גלידה לעיתים רחוקות כי לא היה להורי כסף וכל כך רציתי לאכול גלידה שהפסקתי לבכות למרות שזה נורא נורא כאב לי. הלכנו לחנות גלידה, אמא שלי קנתה לי גלידה בגביע גדול שאת טעמו אני חשה עד היום למרות שזה נורא נורא כאב לי.

קניתי חצי קרטיב

לבית הספר היסודי "גימנסיה סוקולוב" בו למדתי היה מגיע בכל יום שישי בהפסקת הצהריים מוכר ארטיקים וקרטיבים שאותם החזיק בקופסת עץ שנשא על כתפו. המוכר נהג לחצות את הקרטיבים בסכין, את המחצית בלי המקל מכר בשני מיל ואת המחצית עם המקל מכר בשלושה מיל.

מידי יום שישי הייתי מקבלת שני מיל כדמי כיס וכך הייתי קונה רק את מחצית הקרטיב בלי המקל והייתי נאלצת להחזיק את הקרטיב הקפוא ביד, יום אחד אמר לי המוכר:" ילדה, למה את תמיד קונה חצי ארטיק בלי המקל?" וכשהסברתי לו את הסיבה אמר שילווה לי מיל אחד ושאחזיר לו בשבוע שאחריו. כעבור שבוע התכוונתי להחזיר לו את המיל ולא לקנות כהרגלי חצי קרטיב, בהפסקה המתנתי למוכר אבל הוא לא הגיע. כעבור זמן מה מנהל בית הספר סיפר לנו שהמוכר נפטר ממחלה קשה והצטערתי שלא הספקתי להחזיר לו.

מתן תורה

גרתי בירושלים ברחוב שמואל הנביא, הייתי בת 7 בערך, היה חג סוכות והיום האחרון זה שמחת תורה. הורי לא היו דתיים, אמא שלי אף פעם לא הלכה לבית הכנסת. כל השכנים שלנו היו דתיים והורי תמיד השתדלו לא לעבוד בשבת בחצר שלהם או לתלות כביסה על הגג כדי לא להפריע לשכנים שהיו דתיים. אבא שלי הלך 3 פעמים בשנה לבית הכנסת: בראש השנה, ביום הכיפורים שבו הוא גם צם ובסוכות.

באותו היום של שמחת תורה אבא שלי לקח אותי לבית הכנסת שהיה רחוק מאוד מביתנו, מרחק של שלושת רבעי שעה הליכה כדי לראות ולהשתתף בהוצאת ספרי התורה מהארון וריקודים איתם. כשהגענו לבית הכנסת כבר היה חושך והיו בו אנשים רבים אולי מאות והרבה ילדים.

אבא שלי הושיב אותי על אחד הספסלים והצטרף למעגל של הרוקדים שהחזיקו בידם ספרי תורה, כעבור כמה זמן חיפשתי את אבא שלי בעיני ולא מצאתי, נבהלתי ויצאתי החוצה לרחבה, חשבתי שאולי אבי יצא החוצה. כשלא מצאתי אותו התחלתי לצעוק: "אבא, אבא!!" ניגש אלי אחד מהאנשים ואמר לי: "ילדה, יש פה הרבה אבאים ואבא שלך לא ישמע אותך" והלך. נבהלתי עוד יותר והייתי בטוחה שאבא שלי חיפש אותי, לא מצא אותי והלך הביתה, ואז החלטתי שאני חוזרת הביתה למרות שאני לא בדיוק זכרתי את הדרך הביתה.

יצאתי למדרכה והתחלתי לרוץ, אני רצתי במהירות גדולה מאוד ואני לא יודעת עד היום איך הגעתי הביתה בחושך מבלי שידעתי את הדרך. הגעתי הביתה, דפקתי חזק על דלת הכניסה, אמא שלי פתחה ונבהלה עוד יותר: "איך הגעת?" שאלה, אבל באותה התקופה לא היו טלפונים בכלל ואי אפשר היה ליצור קשר עם אבא שלי. כעבור שעה או יותר אבא שלי הגיע הביתה מבוהל והתפלא למצוא אותי בבית, "לא ידעתי מה לעשות!" אמר. "החלטתי שאם לא תהיי בבית אלך למשטרה", כמובן ששמח מאוד לקראתי ואני לקראתו. ומאז לא הלכתי איתו יותר לשם.

ריצה בפרדס

סיימתי בית ספר תיכון והתגייסתי לפלמ"ח, היינו בקיבוץ גבעת חיים, עבדנו בקיבוץ בכל מיני עבודות ובכל איזו שהיא תקופה היינו מתאמנים. 

לילה אחד המפקד לקח אותנו לא"ש לילה( אימוני שדה בלילה): איך הולכים, איך מוצאים את הדרך לפי הכוכבים ותוך כדי הליכה בשדות היה משאיר כל אחד מהקבוצה במקום אחר כדי למצוא את הדרך חזרה לקיבוץ. בגלל שמאוד פחדתי ללכת בעצמי בלילה סיכמתי עם חברה שניפגש ונלך ביחד וכך עשינו. כשחזרנו יחד לקיבוץ לאוהל של המפקד הוא הבין שהלכנו יחד, כעס ואמר לנו ללכת יחד איתו. הוא לקח את שתינו בחושך, דרך עצי הפרדס למקום די מרוחק ואמר לחברה שלי להישאר שם ולחזור לבד לקיבוץ ולהתייצב באוהל שלו, ואותי לקח למקום יותר מרוחק ואמר לי שהוא חוזר ואני צריכה לחזור לבד לקיבוץ.

פחדתי נורא, הלב שלי דפק חזק ולא ראיתי כמעט כלום כי הירח לא היה מלא, מסביב היו עצים ואני עד היום לא יודעת איך הגעתי בחזרה כי רצתי כמו משוגעת וכל כך כעסתי על המפקד שלי שכך עשה לי אז הלכתי ישר לאוהל ששם גרתי ונכנסתי למיטה לישון, נרדמתי אבל אחרי זמן מה הרגשתי שמישהו מעיר אותי ומתברר שזהו המפקד והוא אמר שהוא מאוד מאוד דאג לי ולמה לא באתי אליו להגיד לו שחזרתי. כמובן שאמרתי שמאוד פחדתי וזאת לא שיטה לגרום לי להפסיק לפחד והוא הלך.

המת החי! סיפור אמיתי

1948. מלחמת העצמאות! המצרים פלשו לארץ- ישראל לפני חודשיים, ניתקו את דרכי הנגב ואת הקשר הטלפוני מיתר חלקי הארץ. בתפקידי, כאלחוטאית מורס במטה חטיבת הנגב בקיבוץ רוחמה, הייתי אחראית על הקשר היחיד שהיה עם הישובים בנגב ועם מטה הפלמ"ח שבתל אביב.

ביום ובלילה, בכל שעה מלאה, הרכבתי אוזניות והתחברתי למכשיר קשר 'מצ'וקמק'. סובבתי את הכפתורים לתדרים של ישוביי הנגב ובקושי רב קלטתי מברקים ששודרו בסימני מורס של קווים ונקודות. את הסימנים המרתי לאותיות ופענחתי למילים ולמשפטים מובנים.

במברקים היו בקשות לתגבורת של לוחמים וגם לאספקת מזון וציוד צבאי. אולם למרבה הצער המצב בנגב היה קשה מאוד והיכולת לעזור מצומצמת. בשעה 6 בבוקר קיבלתי במורס הודעה בהולה:

-"למפקד חטיבת הנגב נחום שריג. ממטה הפלמ"ח בתל אביב: מהיום, 19 ביולי 1948 תתחיל הפוגה שניה בקרבות". כל כך שמחתי… עכשיו תיפסקנה לזמן מה ההפגזות וההפצצות של המטוסים המצרים. יגיעו שיירות עם מזון ואולי גם מכתבים… -" טוב שבאת". אמרה פועה המזכירה של נחום שריג מפקד החטיבה כשהבאתי את המברק והושיטה לי מכתב מבוייל. " בשבילי?"

-"כן" אמרה פועה "הלילה בחסות החשיכה, הצליחה שיירה של ג'יפים וזחלמים להסתנן בין הכפרים הערבים, להביא מזון ונשק וגם מכתבים" הצצתי במעטפה! המכתב מאבא שלי, אבל בכתובת השולח רשום בנק לאומי שזה מקום עבודתו ולא מקום מגוריו.

דאגתי! אולי הבית נהרס? כמעט שנה, מאז התגייסתי לפלמ"ח שלא התראינו וחמישה חודשים שלא קיבלתי מכתב מהורי ומאחי הצעיר, שגרים בירושלים בבית קטן ברחוב שמואל הנביא. את מעט המידע על הנעשה בירושלים קלטתי מתחנת הרדיו 'תלם, שמיר בועז' (שמשדרת מתל אביב על מצב הקרבות בארץ) כך נודע לי שירושלים נצורה ומופגזת, שיש בה מאות הרוגים ורעב כבד ושהרחוב שלנו מצוי בקו החזית עם צבא ירדן.

לפני חודש, בהפוגה הראשונה בקרבות ביקשתי חופשה קצרה כדי להגיע לירושלים אבל לא נמצא לי מחליף. אולי הפעם אקבל חופשה? פתחתי את המעטפה.

"3 באפריל 1948. בתי היקרה! כבר זמן רב שלא קיבלתי ממך מכתב.

אנחנו עדיין גרים בבית. יש פגיעות של פגזים וקשה מאוד ומפחיד לסבול אותם. אני בין הפקידים הבודדים שבאים לעבוד בבנק. אוכל אצלנו אפילו בכסף אי אפשר להשיג. השכנים מולנו ובכל הבתים ברחוב עזבו את הדירות וכנראה שגם אנחנו נצטרך לעזוב ואני מחפש חדר במלון בתוך העיר וזה עולה יותר מחמש לירות בחודש. אמא עצבנית מהיריות שהיא שומעת ביום ובלילה. טוב שירד גשם כי בשדה בשטח ההפקר, יש הרבה ירק ובגינה שלנו צומח חובייזה ואנחנו אוכלים מהם וגם משתמשים במים מהבור שבחצר. יוסי לומד מעט. קשה לו להיות בבית כי לא נשאר אף ילד ברחוב ולכן הוא עוזר קצת לחיילים בעמדה שחפרו בחצר. לסביבה שלנו לא מגיעים מכתבים, אז תשלחי מכתב לבנק לאומי בתל אביב והם יעבירו אותו לירושלים אם זה יתאפשר. אנחנו רוצים לראות אותך בקרוב בבית במדינתנו. דרישת שלום מאמא ויוסי. אבא".

סיימתי לקרוא את המכתב ובכיתי. " מה קרה?" שאלו פועה ונחום שריג שעמד לידה. קראתי להם את המכתב. הייתה שתיקה ואחר כך ביקשתי רשות לצאת לירושלים לחופשה קצרה.

"בסדר" אמר נחום. "אבל יש מספר בעיות שצריך למצוא להן פתרון. ראשית להמתין ולוודא שאומנם תהיה הפוגה בקרבות. אחר כך צריך לחפש לך מחליף והחשוב ביותר למצוא דרך להגיע לירושלים שהרי אנחנו מנותקים וגם ירושלים במצור!…האפשרות היחידה היא שתמתיני למטוס תובלה שינחת פה בעוד מספר ימים ויביא אספקה ליישובי הנגב. את תחזרי עם המטוס לתל אביב ושם תמתיני עד שתתארגן שיירה לירושלים שתיסע בדרך בורמה."

"אני לא מכירה אף אחד בתל אביב" אמרתי, " אל תדאגי" אמר נחום "כשתגיעי לתל אביב תיגשי למטה העורפי והם ידאגו לכל צרכייך." הודיתי לנחום מפקד החטיבה, לחצתי את ידו וחזרתי למכשיר המורס לקלוט מברקים חדשים…

העניינים התחילו להסתדר: ההפוגה בקרבות נכנסה לתוקף נמצא אלחוטאי מורס שהחליף אותי וגם קיבלתי את המסמכים המאשרים את חופשתי. למרבה המזל, נחסכה ממני ההמתנה הממושכת לבואו של מטוס התובלה כשאלי הטייס של טייסת הנגב הציע לי להצטרף למטוס הפייפר שלו כדי שאעזור לאסוף פצוע מצאלים לבי"ח בתל אסי.

למחרת, מוקדם בבוקר, מצוידת בתיק קטן עם מעט בגדים ומסמכים, ישבתי במושב האחורי של הפייפר ואלי התניע את המטוס. המראנו וכעבור חצי שעה נחתנו בצאלים, שם המתינו לנו שני חברים עם פצוע ששכב על אלונקה. הכנסנו את האלונקה עם הפצוע למושב האחורי, יצאתי לצדו ומיד המראנו לכוון ת"א. הטיסה שנמשכה זמן רב, הייתה קשה! הפצוע שנכווה בכל חלקי גופו בכה וצעק מכאבים. השתדלתי לייצב את האלונקה שזזה בטלטולי המטוס והשקתי אותו במים ובתרופה נגד כאבים. הצצתי החוצה! חלק מהזמן צצנו מעל קווי הצבא המצרי ופחדתי, שלמרות ההפוגה בקרבות, עלולים לירות עלינו. 

למזלנו, הגענו בשלום לת"א ונחתנו בשדה דב. את הפצוע הכניסו לאמבולנס שהמתין בשדה התעופה הקטן ואני נסעתי באוטובוס אל המטה העורפי של חטיבת הנגב ברחוב אלנבי.

הגעתי בשעה מוקדמת. הדלת היתה נעולה, ישבתי על המדרגות והמתנתי עד שהגיעה נערה חייכנית אמרה ששמה תמר, ופתחה את הדלת לחדרון קטן שהיו בו שולחן מדפים עמוסי תיקים חומים ושני כיסאות. כשסיפרתי לתמר את מטרת בואי לת"א, וקראתי לה את המכתב שקיבלתי מאבי, אמרה: למזלך מחרתיים, יום חמישי בשעה 18:00 מתארגנת שיירה שנוסעת לירושלים בדרך בורמה ונותר מקום פנוי אחד במשוריין האחרון. תצטרפי לשיירה ושמרי את הדבר בסוד. אסור היה לאיש לדעת על הדרך החדשה ששמה דרך בורמה.

תמר ציידה אותי באישורים מתאימים (שאני באמת שייכת למקום), בכרטיסיה לנסיעה באוטובוסים בת"א, בתלושים ירוקים למסעדה בכיכר דיזינגוף ובתלושים צהובים ללינה בבית החלוצות ברחוב קינג-ג'ורג. קיבלתי גם שתי לירות דמי כיס ותווי קניה בסך 10 לירות למשביר לצרכן כדי לקנות מצרכים למשפחתי.

את הזמן הפנוי עד צאת השיירה לירושלים, העברתי בטיולים ברחובות ת"א שלא הכרתי, בצפייה בחלונות הראווה שהיו מלאים בכל טוב ובגיחות ל'גלידה ויטמן' שדובר בה רבות בחמסינים שבנגב. מועד צאת השיירה הגיע. נכנסתי ל'משביר לצרכן' לקנות מצרכי מזון בתלושים שנתנה לי תמר. הסתובבתי בחנות הגדולה ולא ידעתי מה לקנות, כמה זה עולה, איך לארוז ואיך להביא את המזון למשוריין!

בצר לי (לא ידעתי מה לעשות) נכנסתי לחדרו של המנהל, הסברתי את מטרת בואי, הנחתי על שולחנו את תווי הקניה וביקשתי את עזרתו. "אני שמח שנכנסת אלי" המנהל קם והושיט לי יד.

"כאן בתל אביב, אנחנו יודעים מעט מאוד מה המצב בנגב ובירושלים ובשמחה אעזור לך!" המנהל הגיש לי כוס תה, הניח ביסקוויטים בצלוחית קטנה ואמר:" חכי בחדר. אני כבר אדאג לך" ויצא. כעבור זמן חזר, גורר אחריו שק כבד ואמר:" הכנסתי בשק קוביות סוכר, קופסאות בשר, סרדינים, ביסקויטים, סבונים ועוד דברים רבים שלא יתקלקלו בדרך.

"תודה רבה!" אמרתי "ואיך אקח את השק הכבד הזה?", "אל תדאגי!" אמר המנהל "הזמנתי על חשבוני מונית שתיקח אותך לאן שאת צריכה ואת תווי הקניה שמרי אצלך לפעם הבאה", "ושוב תודה!…." הייתי המומה…."מסרי ד"ש לחבריך בנגב ובירושלים ושכולכם תחזרו בשלום ובתאבון למשפחתך" ובכה…

לא יכולתי לשאול אותו על מה הבכי כי נהג המונית נכנס לחדר, הרים את השק הכבד הכניס למכונית והסיע אותי עד מקום ריכוז המשוריינים בקריית מאיר (מאחורי מוזאון תל אביב של היום) מצוידת באישור שנתנה לי תמר, מצאתי את עצמי ברשימת הנוסעים במשוריין האחרון בשיירה. נהג המשוריין, שהמתין בחוץ הכניס פנימה את שק המצרכים הכבד שלי ואמר:" אני נדב, אל תפחדי עלינו לנסוע 6 שעות בחושך כדי שהאויב לא יבחין בנו ולא ירה עלינו. בהצלחה!"

ישבנו בצפיפות, אחד מול השני 8 בחורים ואני הבת היחידה. נכנס אבק והתחלתי להשתעל, הבחור לידי הגיש לי מימיה ופתאום ראיתי שידו פצועה, שאלתי אותו:" מה קרה לך ביד?" "נפצעתי בהתקפה ויש לי גבס."

שאלתי אותו אם הוא נוסע לחופשה והוא ענה:" ממש לא, אל תשאלי מה קרה לי, מתברר שהמשפחה שלי חשבה שנהרגתי בקרב, הם כבר ישבו עלי שבעה לכן קיבלתי חופשה מיוחדת כדי שהוריי ידעו שאני חיי כי אין טלפונים ואין שום תקשורת עם ירושלים אז אין להם דרך לדעת שאני חיי." אמרתי לו:" אני גרה ברחוב שמואל הנביא בירושלים, זה ממש בגבול עם ירדן, אני לא יודעת מה קורה עכשיו מה קורה עכשיו בירושלים, אני לא יודעת מה שלום הורי, שמעתי שיש רעב ואני מביאה בשק הכבד הזה מעט אוכל למשפחתי." הפצוע אמר לי שהוריו גרים ממש קרוב להורי.

הוא אמר שקוראים לו איציק, פתאום המשוריין נעצר, נדב פתח את דלת הברזל ואמר לנו לצאת מהר כי הגענו לירושלים והוסף:" אל תשכחו להתייצב כאן בעוד שלושה ימים בדיוק בשעה שמונה בערב השיירה תצא בחזרה לתל אביב. איציק הציע לעזור לי לסחוב את השק הכבד, היה עלינו ללכת חצי שעה בחושך מוחלט, היה מפחיד מאוד, מזל שלא הייתי לבדי.

הבחנתי בבתים הרוסים ועזובים ואיציק אמר:" שם אי גר", הוא נורא התרגש, הוא לא ידע איך תהיה הפגישה עם משפחתו שחושבת שהוא מת. אמרתי לו לך למשפחה שלך, אני יסתדר לבדי עד לבית של הורי. "את בטוחה, את לא פוחדת?" הוא שאל. אמרתי לו:" יהיה בסדר, נתראה בעוד שלושה ימים במשוריין.

נשארתי לבד, השעה הייתה 12 בלילה, גררתי את השק הכבד והגעתי לרחוב שמואל הנביא אבל לא זיהיתי את הבית שלי, "איפה השער?" שאלתי את עצמי, במקום שער הייתה תעלה עמוקה מוגנת בשקי חול, כמעט נפלתי לתוכה. פחדתי לזוז, לא ידעתי מה לעשות.

צעקתי "אבא, אבא!!!" פתאום כמו מתוך חלום או סיפור אגדה שמעתי חריקת דלת, צעדים ואור חלש של נר התקרב אלי "מי זה?" שמעתי את אבי אומר:" אבא זו אני, איך נכנסים הביתה?" " חכי לי"

הגיע אלי, חיבק ונישק אותי, שאלתי אותו – "איפה אמא ויוסי"? אמר לי הם ברחו מהבית כדי לא להפצע על ידי הירדנים ושכרו חדר במלון בעיר. אין אף אחד באזור יותר, כולם עזבו, רק אני בא לשמור על הבית. אבא לקח מידי את השק והכניס אותי הביתה. אבא סיפר לי על הרעב הגדול הפחד והסכנה. אבא אמר לי שמזל שהבאתי אוכל כי אי אפשר אפילו לקנות אוכל בירושלים, אמא ויוסי רעבים וירדו מאד במשקל, אבא אמר שבבוקר נלך להפתיע אותם עם האוכל.

מוקדם בבוקר יצאנו לכוון אמי ואחי. אז יכולתי להבחין בהרס העצום. רוב הקירות של הבתים היו נקובים בחורים של ירי פגזים, אנשים פחדו לעמוד בתור לחלוקת מצרכים כדי לא להיהרג. נכנסנו למלון, אבא שלי צעק לעבר אמי – "צילה, הבאתי לך אורחת"! נכנסתי והתנפלתי על אמא שלי בחיבוקים ונשיקות, היא בכתה מרוב אושר לראות אותי בריאה ושלמה. אמי נראתה רזה מאד וחיוורת וסיפרה על התנאים הקשים בהם היא ויוסי חיים. החדר היה עלוב ולא היו בו כמעט רהיטים. בשבת בבוקר חזרנו הביתה כדי לנסות לתקן את ההרס הרב. בשמונה בערב ביום ראשון התייצבתי למקום בו חיכה המשוריין.

היה לי מאד קשה להיפרד מהוריי ומאחי, ידעתי שעוד צפויים לנו ימים נורא קשים ולא ידעתי מתי נפגש שוב. הורי בכלל לא ידעו מה אני עושה בצבא ושאני אלחוטנית מורס כי זה היה סודי ואסור היה לי לספר להם. אמא אמרה – "שרק תחזרי לי בשלום" בכינו נורא ונפרדתי מהם.

נכנסתי למשוריין האחרון. נדב כבר חיכה בפנים. איציק גם היה בפנים, שאל אותי איך היה המפגש עם הוריי, סיפרתי לו שהיה לי מזל גדול שאבא לי במקרה היה בבית כי לא היה איש ברחוב ואם הוא לא היה מגיע לקראתי לא היה לי סיכוי לדעת היכן אני ואיפה הבית שלי, שאלתי אותו איך היה המפגש עם משפחתו והוא סיפר לי. "אל תשאלי" הוא אמר לי. "אחרי שנפרדנו את ואני, המשכתי לעבר הסמטה. הצלחתי להבחין למרות החשכה בבית, הייתי בטוח שכולם נטשו, פתחתי את השער, נכנסתי לחצר, הייתי עייף אז החלטתי לישון את הלילה בפנים. כל התריסים והחלונות היו סגורים. לא הצלחתי לפתוח אפילו לא אחד. פתאום ראיתי שהחלון של בית השימוש קצת פתוח. השתחלתי פנימה איך שהוא וקפצתי פנימה. כנראה שנחתתי על כלי מזכוכית והוא התנפץ והיה רעש גדול. פתאום שמעתי קול מתוך הבית – "מי שם"? זיהיתי את קולו של אבי. פתחתי את דלת בית השימוש וצעקתי – "אבא זה אני איציק". פתאום שמעתי את קולה של אמי – "זה אתה איציק?" אמי הצליחה לגייס כוח לקרוא בשמי ומיד התעלפה. אבי בא חיבק אותי והלך לאושש את אימי ולהרגיע אותה. אמי התעוררה והתאוששה ומיד התנפלה עלי בחיבוקים ונשיקות, כל הלילה לא ישנו, הם לא יכלו להאמין שאני – המת, בעצם חי.

כולם במשוריין היו בשקט והקשיבו התדהמה לסיפור של איציק. השעה היתה שעת חצות. פתאום המשוריין עצר בבלימה חזקה. נפלנו כולנו על רצפת המשוריין. מתברר שבגלל החשכה התנגשנו בסלע והיה פנצ'ר. נדב החליף גלגל, למרות הסכנה הגדולה שהיתה בכך. המשכנו בנסיעה ובסוף אחרי המון שעות הגענו לתל אביב. עצרנו ברחוב אלנבי. ירדנו מהמשוריין ועינינו לא האמינו למתרחש. בירושלים – גיהנום. רעב סכנות ויריות. בתל אביב – העיר שוקקת חיים, ילדים ברחוב, בתי קפה. שלווה.

שאלתי את איציק לאן הוא נוסע, אמר שהוא נוסע לצפון לחברה שלו, נפרדנו. הייתי מאד עצובה, ידעתי שבטח לא נתראה לעולם. ובאמת לא ראיתי יותר את איציק עד היום.

ניצחנו במלחמת העצמאות, וגם במלחמות אחרות. אני לא יודעת מה עלה בגורלו של איציק, מי יודע ילדים אולי בעזרתכם הסיפור יגיע לאיציק ונוכל לדבר ולהיפגש שוב.

 העשרה:

מורס: "קוד מורס הוא קוד עבור שיטות תקשורת קולית או חזותית בינאריות – שיטות שידור בהן יש שני מצבים: דולק וכבוי. הקוד פותח על ידי סמואל מורס ואלפרד וייל במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. קוד המורס הבינלאומי שבו נעשה שימוש ברוב חלקי העולם נקבע בשנת 1851.. " (ויקיפדיה)

דרך בורמה: "דרך בּוּרְמָה הישרְאלית היא דרך עוקפת ששימשה מַעבר לכוחות צבא ישראלים ואספקה מאזור קיבוץ חולדה לירושלים.דרך בורמה נסללה כדרך עפר במהלך מלחמת העצמאות מאחר שהכביש מהשפלה לירושלים נחסם בלטרון ובשער הגיא." (ויקיפדיה)

תשע"ו 2016 תכנית הקשר הרב דורי מורה מוביל: אשל הרשקוביץ מדריכה: ליאורה כהן

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – הפלמ"ח