מאגר סיפורי מורשת

4 דורות במשפחתי

– סבתא רבתא דורינה רוזנצוויג, אמא של סבא אריאל

– סבא וסבתא, מירלה ואריאל מנור, הורים של אבא

– אמא ואבא שלי, אביטל ברקוביץ' ודובי מנור

– אני, שירה מנור: רציתי להתחבר לשורשים שלי ולסבא וסבתא שלי יותר לעומק ולכן נרשמתי לתכנית.

זכרונותיה של סבתי (אם אבי) מירלה מנור

בית ההורים

שמי מירלה על שם סבתי מיר'לה

שם הוריי: שרה וחיים שטרן

שם אחי: איזו

נולדתי בטרייסטה באיטליה. גדלתי בדירת שלושה חדרים בבית ישן ברחוב לא רחוק ממרכז העיר שבו רוב הבתים היו מאוד ישנים והם קיימים עד היום. בחלק מהבתים ראו את הסימנים של מלחמת העולם השנייה.

בישלנו על כירים גז ישנים וכדי לחמם מים למקלחת השתמשנו בדוד גז קטן מאוד שלקח לו המון זמן לחמם מים כך שהיה צריך לתכנן כל מקלחת הרבה זמן מראש.

כשהייתי בת 12 עברנו לדירה גדולה בבניין חדש ואז בפעם ראשונה היה לנו מכונת כביסה טלוויזיה ומזגן.

לאבא שלי היה עסק למסחר בעץ ואמי עזרה לו בעבודה. ההורים שלי מאוד אהבו ללמוד ולטייל. כיוון שלא היה לנו רכב טיילנו ברגל ובתחבורה ציבורית.

הבית הראשון שלי: נשאר ללא שינוי עד היום

החברים שלי היו ילדים מהגן ומבית הספר. לחברות מבית הספר היסודי קראו סוניה שרה מרוויה ואנה. רובן גרו יחסית קרוב אליי והיינו נפגשות לאחר הצהריים בגן ציבורי ומטיילות ביחד עם ההורים כי היה אסור להסתובב לבד. היו לנו משחקי חוץ כמו מחבואים, קלאס ומשחקי קופסא כמו סולמות ונחשים הרבה פאזלים ודוקים.

בילדותי עשיתי עבודות יד קראתי ואספתי בולים בשעות הפנאי.

בית הספר היסודי

שם בית הספר היה מורפורגו. היו בו כיתות מאד קטנות 7-8 תלמידים. למדנו איטלקית, עברית, חשבון, היסטוריה, תנ"ך, גאוגרפיה והתעמלות. היחסים שלי עם המורים היו טובים חוץ מהמורה למלאכת יד המכונה המורה "בדיוק" כי הוא  תמיד אמר "תעשו בדיוק כמוני". פעם אחת הוא תפס אותי עושה חיקוי שלו והוא הוציא אותי מהכיתה.

התלבושת האחידה הייתה בגד לבן חלק. לא היו טיולים עם בית הספר אבל יצאתי לטייל עם ההורים.

היו לנו מסיבות כמו מסיבת של חגים וימי הולדת. אני זוכרת במיוחד את "המורה בדיוק"  אותו לא אהבתי ואת המחנכת שלי ג'מה אותה אהבתי מאד. ביסודי אהבתי את כל המקצועות ובחטיבה שנאתי מתמטיקה. בבית הספר לא היה חדר אוכל ואכלנו בכיתות.

בילדותי חשבו שממתקים זה בריא וממריץ (ושירה אמרה: "חלומו של כל ילד היום"). אכן המאכל האהוב עליי היה עוגיות שהכינו  בקונדיטוריה עתיקה ומפורסמת בטרייסטה. איזה מזל שהיא קיימת עד היום!!!!

הצעצועים שלי

היו לי הרבה צעצועים ומשחקים: בובות עם כל הציוד שלהן, משחקי קופסא, כאלה שקיימים גם היום: בינגו, מונופול, סולמות ונחשים וכד', לגו, מכוניות ועוד.

אהבתי במיוחד בובות עץ שדודתי הביאה לי מפולין. שתים מהן גרות איתי עד היום בבית ילדותי ובביתי היום:

ואיך בילינו בצעירותי?

האזנו אז למוזיקת רוק. רקדנו ריקודי טוויסט ושייק. הזמרים הידועים אז היו ביטלס, בוב דילן, דייויד בואי, פינק פלוייד.

אהבנו במיוחד את השירים של בוב דילן ואריק קלפטון. היו טיולים, מסיבות בטבע, מפגשי חברים.

ואיך תקשרנו?

לא להאמין, אבל ככה התכתבנו עם קרובי משפחה וחברים רחוקים…

אמצעי התקשורת היו טלפון, רדיו, טלוויזיה, עיתונים ומכתבים.

זאת איגרת אוויר

החיים בארץ הקודש

עליתי לארץ בשנת 1970, בגיל 19 ולמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים. כשרציתי לדבר אם ההורים שלי באיטליה, הלכתי לבניין הדואר המרכזי בירושלים מבקשת מהמרכזנית שתקשר אותי עם בית הוריי באיטליה. מסרתי לה את מספר הטלפון וחיכיתי הרבה זמן. בסופו של דבר ועם קצת מזל המרכזנית הצליחה ליצור את הקשר ואמרה לי לאיזה תא טלפון לגשת ואז יכולתי לדבר. מכיוון שכל דקת שיחה עלתה הרבה כסף, הייתי צריכה לצמצם את דבריי. בדרך כלל התקשורת לא הייתה במיטבה ולפעמים השיחה התנתקה באמצע.

הגעתי באוניה לנמל חיפה וגרתי בירושלים, אך התארחתי לעיתים קרובות בבית הדודים שלי ברמת השרון ואצל קרובי המשפחה שלי ברמת השרון. למדתי את השפה באיטליה (חמש שנים בבית ספר עיברי) לכן כבר ידעתי עברית. הרגשתי טוב מאוד כעולה חדשה והתאקלמתי מהר מאוד בארץ והרגשתי חלק מהחברה. טוב, כמעט: ביום העצמאות הראשון לא ידעתי על המנהג של הפטישים הגדולים ביום העצמאות ומישהו בא אלי עם פטיש ודחפתי אותו והוא כמעט נדרס.

הכרתי את סבא במכינה של האוניברסיטה העברית סבא עלה מרומניה ואני מאיטליה. לא היו לנו הרבה שעות פנאי אבל כשהיה שעות פנאי אז לרוב הלכנו לטייל בארץ.

התחתנו בירושלים במסעדה קטנה בשעות בוקר, בלי הרבה אנשים.

נולד לנו ילד בכור (אבא של שירה). כשהילד היה קטן סבא היה בצבא ולמדתי וקצת עבדתי וסבתא דורינה עזרה לנו מאוד. כעבור מספר שנים עברנו לרמת השרון שם נולד בנינו השני דרור.

חשוב לציין את הכלבים שתמיד היו במשפחה שלנו.

במקצועי הייתי עובדת סוציאלית. סבא  אריאל עבד כמנתח מערכות וכיום עוסק באמנות.

וקצת על המשפחה….

נולדתי באיטליה ולשם הגיעו הוריי מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. עליתי לארץ בשנת 1970 בגיל 19.

במשפחה שלי היו חלוצים שהגיעו לארץ לפני המלחמה:

דודי דב שהיה במייסדי קבוצת יבנה, 

קישור לדף הנצחה לשטרן דב ז"ל (מאתר קבוצת יבנה)  (21/10/1905 – 06/03/1964).

בני  – אביה של שירה – קרוי על שמו.

פינקה וולקוביץ, קרובת משפחה משפחה של אימי, שהייתה רופאת הילדים הראשונה בעמק ישראל וכשהגיעה לארץ ייבשה ביצות.

בני דודים של אמי – פנחס וצבי קנר שירתו בבריגדה היהודית. פנחס קנר היה בין מקימי קיבוץ שלוחות בעמק בית שאן.

דודי זאב  באואר ניצול שואה נילחם במלחמת העצמאות ונפצע בקרבות בהר הצופים.

הוריי תיכננו לעלות לארץ אך לא הצליחו לעשות זאת הם ביקרו בארץ פעמים רבות ותרמו לאירגונים שונים בישראל. גם אני ביקרתי בישראל הרבה פעמים כשהייתי נערה והחלטתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים באתי בשנת 1970 לצורך לימודים ובסופו של דבר נשארתי בארץ.

חפצים עם משמעות מיוחדת

בחרנו חפצים הקשורים לחגים ולאירועים שמחים.

כשהייתי ילדה דודי דב שטרן, שהתגורר בישראל, הביא לי את ההגדה הזאת באחד מביקוריו באיטליה והיא אצלי עד היום. ההגדה הזאת ליוותה אותי ברוב סדרי פסח בחיי עד היום.

מערכת סכום חגיגית לעוגה.

בהזדמנויות חגיגיות אימי נהגה להכין עוגת שטרודל, העשויה מבצק דק ביותר במילוי תפוחי עץ צימוקים ועוד דברים טעימים העוגה הזאת הצריכה עבודה רבה, כיוון שהבצק היה צריך להיות דק מאוד (כמעט שקוף) ולא להיקרע. עד היום אני מתגעגעת לטעם של העוגה הזאת, אך אני מודה שלא ניסיתי לשחזר אותה.

מערכת הסכום מוסגרה על ידי סבא אריאל והיא תלויה בפינת האוכל שלנו כך שלא עובר יום בלי שאזכר בעוגת השטרודל של אמי בהזדמנויות בהן הוגשה.

חנוכייה שעוברת במשפחה מדור לדור והיא בת 150 שנה ואולי יותר. מקורה בפולין והיא מעוטרת באריות עד היום אנו מדליקים את החנוכייה הזאת בכל חנוכה יחד עם חנוכיות מעשה ידיו של סבא אריאל.

מגילת אסתר עתיקה שכתובה על קלף והיא מגולגלת בתוך גליל כסף. היא מיניאטורית ונמצאת במשפחה כמה דורות מקורה לא ידוע לי אבל ככל הנראה מפולין.

אי אפשר לסגור נושא זה בלי להזכיר את המצלמה של אמי שרה שטרן.

אמי מאוד אהבה לצלם ובזכותה יש לנו תמונות רבות מילדותינו המצלמה עדיין עובדת עם כי לא ניתן כבר למצוא סרטים מתאימים והיא שמורה בביתנו עם מצלמות ישנות אחרות.

חיינו וחוויותינו מתועדים היום על ידי סבא אריאל שהינו צלם מוכשר.

הזוית האישית

שירה: אני למדתי המון על השורשים שלי במהלך הפרויקט ואני מרגישה יותר מחוברת לסבא וסבתא שלי מאשר קודם.