מאגר סיפורי מורשת

לא קיבלו אותי מכיוון שהחוק אומר שיש לעלות בגיל שש, ומבחינתם זה מאוחר. התאכזבתי, נשארתי בבית ועזרתי לאמי. בגיל ארבע עשרה התחלתי לעבוד בתפירה ועזרתי בפרנסת הבית. בגיל שמונה עשרה פגשתי את בעלי אברהם ונישאתי לו. כעבור שנתיים בהיותי בת עשרים. נולד לנו בן ראשון. השמחה הייתה גדולה.

כעבור שנה וחצי מנישואי בעלי רצה מאד לעלות לגור בארץ ישראל. ואכן בשנת 1963, עם תינוק בן עשרה

חודשים ובחודש השמיני להריוני עלינו לישראל. הפלגנו ממרוקו לצרפת באוניה, בצרפת נשארנו כמה חודשים.

לא יכולנו להפליג לארץ, מכיוון שבארץ פרצה מלחמת יום הכיפורים ושהמלחמה הסתיימה נסענו מצרפת לישראל במטוס.

היה לי די עצוב שעזבתי את כל משפחתי מאחור את אימי, אחיי ואחיותיי ,הגעתי לארץ ומשם הסיעו אותנו ישר לאופקים. לעיתים הייתי נוסעת לסבתא שלי שגרה בחיפה. בהיותי אצל סבתי בחיפה, ילדתי תאומים בבית חולים רמב"ם. התאומים לצערי לא נשארו בחיים, זה היה לי קשה מאד. חזרתי לביתי באופקים, עצובה .

כעבור מספר שנים בשנת 1967 אבא של בעלי נפטר, נסענו לאשקלון ללוויה שלו, נשארנו שם חודש באזכרה

של השלושים, רצינו לעלות לבית העלמין, באותו הרגע שיצאנו מהבית נשמעה אזעקה. נבהלתי מאד רצנו אני

בעלי ושלושת ילדי למקלט שהיה בסמיכות לבית היה שם צפוף מאד ולא נוח. הבנו שמתחילה מלחמה, זו הייתה הרגשה נוראית. הבנו נכון, שהתחילה מלחמת ששת הימים. אותם רגעים הזכירו לי שכאשר גרנו במרוקו ועליתי במדרגות בשביל לראות למה כולם נאספים ואז ראיתי כמה ערביות והן שאלו אותי אם אני יהודייה או ערביה,

הייתי די מבולבלת לא הבנתי מדוע הן שואלות אותי, עניתי להן "אני יהודייה" , הן הפילו אותי מכל המדרגות

הרגשתי כואבת ומושפלת. המלחמה עברה בשלום, יצאנו מהמקלטים ושבתי סוף סוף לביתי שבאופקים.

לאחר המלחמה ילדתי עוד עשרה ילדים. לא עבדתי, הייתי עקרת בית במשרה במלאה, בעלי דאג לי ואמר

שאשאר בבית לגידול הילדים. בעלי ז"ל נפטר לפני עשרים ושלוש שנים, הייתי בצער אבל השלמתי אם העובדה

שהוא לא כאן כרגע.

היום ברוך השם, יש לי אחד עשרה ילדים, ארבעים ותשע נכדים וחמש נינים ואני מאד מאושרת.