מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה בחופש הגדול בשנת 1950 בבית הוריה ברחובות כבת זקונים למשפחה בת 8 נפשות.

 

"אומרים שבבחירת השם יש 1:60 בנבואה. שמי דרורה ואכן נכדתי עדי מעידה על כך שאני אוהבת לארגן טיולים ופעילות חברתית למשפחה ולחברים".

 

הורי סבתי עלו לארץ מתימן בשנת 1932. כלומר 16 שנה לפני קום המדינה. שמו של סבא רבא שלי יששכר וסבתא רבתא שלי אילה. סבא רבא שלי היה מורי בקהילה. הוא שימש כשוחט, מוהל, חזן, בעל קורא ותוקע בשופר. סבתא רבתא שלי הייתה פעילה חברתית ופוליטית. גם סבתי חברת מועצת עיר כיום ברעננה.

 

כל משחקי הילדות אצלה התמקדו בשכונה עם כל החברים ברחוב.הם שחקו הקפות עם כדור שלא אחת היה עשוי מגרביים ישנות שחקו עם ילדים בשכונה בגילאים שונים. אחד המשחקים הזכורים לה הוא חמש אבנים שכמובן היו אבנים טבעיות. היום הנכד שלה משחק חמש אבנים מברזל. והיא ממש שמחה לראות, שהנכד שלה קלט את כל השלבים שהיו משחקים בזמנה, מהשלב הראשון עד השביעי. כיום הוא אפילו יותר טוב ממנה.  

 

 

היא למדה בבית הספר היסודי 'מוריה' ברחובות, שהיה במרחק כ-90 דקות של הליכה ברגל מהבית. והצליחה יפה במבחני הסקר ויכולה היתה להמשיך בלימודי התיכון ללא תשלום. לכבוד בת המצווה שלה רצתה מאוד חגיגה גדולה, אבל כיוון שלא היה כסף בבית, היא ארגנה לעצמה את החגיגה בצורה קצת אחרת. היא חילקה תפקידים לבני המשפחה והודיעה לכל אחד מה עליו להכין כדי שתוכל לקיים את האירוע. גיסתה מרים, הנשואה לאח הגדול רצון, קנתה לה בגדים; אחיה חושיאל קנה לה שעון; הוריה דאגו לכיבוד. בזכות היוזמה ולקיחת האחריות האישית הכול היה מאורגן, והשמחה הרקיעה לשחקים.

 

 

סבתא דרורה למדה בבית הספר היסודי ברחובות, ומשם עברה לתיכון "בית רבקה" בכפר חב"ד. מהתיכון היא זוכרת את תקופת מלחמת ששת הימים, את שירי המלחמה, כמו "נאצר מחכה לרבין" או "ראי, רחל, ראי". היא עדיין מתרגשת מהשירים האלה. היא הייתה בכיתה י"א, כשהודיעו על שחרור ירושלים. היא הייתה בכיתה י"א, כשהודיעו על שחרור ירושלים. כולם פצחו בשירה אדירה ורקדו שעות רבות. בשנת 1970 סיימה את לימודיה בסמינר 'בית רבקה' בכפר חב"ד כמורה מוסמכת. בשנה הראשונה במדרשה למורים, כסמינריסטית עבדה בבית התלמיד בבי"ס חב"ד בנס ציונה פעמיים בשבוע כמדריכה לחינוך גופני ולריקודי עם לבנות. בחופשים עבדה כמורה בחודש לימודים נוסף.

 

בשנת תשל"א (1971) עבדה כממלאת מקום קבועה עד פסח בבי"ס חב"ד בקריית משה (זרנוגה) ברחובות, ומפסח – כממלאת מקום קבועה בבית ספר בנס ציונה. שנה לאחר מכן עבדה כמורה מחנכת (שנתיים) בכיתה מקדמת במושב יציץ של יוצאי טריפולי ליד רחובות. זכורות לה המילים של מפקח בית הספר לפני קבלתה לעבודה: "ביציץ אין עם, אין מלך, ואין ממלכה", ואכן, ביציץ דאז הצדיקו המושב, התושבים והמנהל הגדרה זו.  

ביום רביעי, למשל, חצי מהתלמידים לא היו מגיעים ללימודים, כי יש יום שוק ברמלה.

 

זיכרון מוקדם יותר הוא מתקופת הצנע, כששר האוצר היה דב יוסף. חלוקת תלושי המזון אחת לחודש לפי מספר הנפשות במשפחה. דרורה זוכרת בערגה את קוביות השוקולד שקיבלו, ואותם אכלו עם פרוסת לחם שחור ומרגרינה לא ממרח כדי לחסוך בהוצאות קנו סוכר בשקים. היא זוכרת את השק והשתמשו בו כציפית לכרית. שמיכות חורף ומזרונים תפר הרפד בבית הלקוח ומילא אותם בקש. כמובן, לא היה מקרר חשמלי. מוכר הקרח היה עובר עם עגלה וחמור ומוכר על פי הדרישה של הלקוח "רבע, שליש או חצי בלוק קרח".

 

הבישול היה בפתילייה, כשהנפט משמש כחומר בעירה. גם מוכר הנפט עבר בעגלה הרתומה לחמור, והפעמון המצלצל הכריז על הגעתו. החלב נמכר בליטרים במכל דמוי בקבוק מאלומיניום. במשפחתה של דרורה גידלו עזים בדיר, וכך היה בבית חלב ו"חאקן", רוויון טבעי. תרנגולות בלול סיפקו את תצרוכת הביצים. את הכביסה היו מרתיחים בדוד גדול. המים בדוד רתחו על גבי עצים. היה יום כביסה קבוע. את העופות שחט אביה של דרורה, ובני המשפחה היו מורטים את הנוצות ומכשירים את העוף, וגם לזה היה יום קבוע. כל חלקי העוף נאכלו, לרבות הרגליים, וחולקו לבני המשפחה על פי סדר הייררכי: ראש המשפחה קיבל את הירך, ודרורה בת זקונים "זכתה" לקבל את הרגליים.

 

בגינה היו מגדלים ירקות עונתיים, ודרורה זוכרת שאחת מן המטלות שהוטלו עליה היה להשקות את ערוגות התירס. סבתא דרורה אהבה להשקות את התירס, כי בין הערוגות הסתתרה ויכלה לקרוא ספרים באין מפריע.

 

במוצאי שבת בשנת 1971 העזתי בפעם הראשונה בחיי לנסוע לתל-אביב עם שניים מאחייניי למועדון ריקודים לחבר'ה דתיים. כבוגרת כפר חב"ד נבהלתי מהאורות האדומים ומהריקודים הסלוניים. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהלכתי למועדון ריקודים מעורב. במועדון פגשתי את שמואל הבעל, שישב ולא רקד. כאשר הבחנתי שהוא "שם עלי עין", החלטתי שזה הזמן לבדוק את רצינותו "להתחיל אתי". באותו ערב שמואל ליווה אותי לתחנה המרכזית בתל-אביב, ומאז ועד היום אנחנו יחד.

 

שנתיים יצאתי עם שמואל, דבר מאוד לא מקובל ולא שכיח במשפחות דתיות, עד שסוף סוף הוא קיבל אומץ והציע לי נישואין. אחד התנאים הראשונים, ששמואל הבהיר לי בפגישה הראשונה להיכרותנו, היה, שאם הכול יתפתח ויתקדם בינינו, המגורים יהיו אך ורק ברעננה.

 

עבורי הנסיעה מהעיר רחובות לרעננה הייתה מעין טיול שנתי. ארבעה אוטובוסים נדרשתי להחליף. זמן הנסיעה נמשך כארבע שעות. עם נישואיי עברתי לרעננה, כפי שהיה מוסכם בינינו. בשנת 1973, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, התחתנו, ומיד נשלח שמואל לחזית. העבודה אילצה אותי להישאר ברעננה, ואני זוכרת את תחושת הבדידות והזרות ברעננה.

 

חמותי, שרה כהן ז"ל, שהייתה אישה מופלאה, שאהבה והעריכה אותי, הבינה את מצבי, העניקה לי את מלוא תשומת הלב והדאגה, ובמקביל הפגישה אותי עם בנות גילי, אלו שעד היום הן חברות נפש שלי. ארבעה בנים של שרה חמותי היו מגויסים במלחמת יום הכיפורים. שבועות רבים לא היה קשר עם החזית. המתח הרקיע שחקים. בתום המלחמה נספרו כ-2600 חללים, והתמונות הקשות של החללים והפצועים של המלחמה זכורות לי עד היום. לא פלא שהשולחן הארוך, המוקף בילדים, זכור לי כחוויה משמחת. אני זוכרת את השמחה שהייתה שורה תמיד בבית, למרות שהבית לא היה עשיר. 

 

תשע"ה 2015