מאגר סיפורי מורשת

אני רותי, סבתא של יהונתן, נולדתי בארגנטינה, להורים שהגיעו לבואנוס איירס בשנת 1936, כתוצאה ממלחמה שמתקרבת. אמי הגיעה מפולין ואבי מרומניה. הם התחתנו בארגנטינה. גדלתי עם השפעה של שורשים אירופיים ודרום אמריקאית. שם, בקצה השני של העולם, אירופה נשמעה כמקום רחוק מאוד, והסיפורים כסיפורי אגדות. והן סיפורים כאין סוף על החיים שלהם כיהודים בעיירות הקטנות, ועל השכנות שלהם עם המקומיים (לא יהודיים) וכמובן חלק המשפחה ניספה במלחמה, וחלק גדול התפזר בכל העולם.

שפת האם שלי היתה יידיש, בה דיברתי עם הסבית שלי (הורי אמי) שאליהם הייתי מאוד קרובה. הם היו מהגרות ובקושי דיברו ספרדית.

קיבלתי חינוך יהודי לא דתי. העולם של היה מחולק לשניים, בבוקר בית ספר ממשלתי, ואחרי הצהריים בית ספר יהודי. כשהתבגרתי הבנתי עד כמה חיי היו מפוצלים, ובסופו של דבר, קיבלתי מכל חלק דברים שהעשירו את חיי.

למדתי כל החיים, שתי קריירות בלימודים היהודיים, סיימתי הוראה ולימדתי בבתי ספר יהודיים. בלימודים הממשלתיים, סיימתי באוניברסיטה תואר שני לפסיכולוגיה קלינית.

הכרתי את חורחה (סבא של יהונתן), שגם לו היה רקע דומה משלי, התחתנו, והחלטנו לעלות ארצה.

זוכרת עד כמה סבי, אדם דתי, חלם להכיר את הארץ. ובכן כנראה הגשמתי את חלומו: בשנת 1974 עלינו לארץ, עם ביתי הבכורה דפנה בת שנה. ההחלטה לא היתה קלה, ידענו שהיעד שלנו בתור יהודיים הוא לחיות בישראל, וזה המקום שלנו.

לעזוב את המוכר, המשפחה והחברים, 25 שנה של היסטוריה לא היה פשוט ועצוב. פרידות נחשבו אז (ולא כמו היום), כמשהוא גורלי וסופי, כי ככה להוריי, שעזבו, ולא ראו יותר את המקום הולדתם, קרובים משפחה וחברים.

גרנו 10 שנים בירושלים. ובנותיי נולדו, שהם יעל (אמא של יהונתן) וליטל.

בשנת 1985, עברנו לגור בהרצליה. בעצם אנחנו גרים פה בארץ יותר שנים מאשר גרנו בארגנטינה, אבל כמה חשובים, ואיזה חותמת חזרה השאירו השנים האלה בנו. אז גם אנחנו היינו מהגרים, ובנותיי ספגו גם השורשים הדרום אמריקאים שאיתם באנו: עבדנו והשקענו הרבה, חורחה ואני, כדי לבנות משפחה לתפארת.

היום יש לנו 9 נכדים: סתיו, איתמר, יהונתן, כרמל, אורי, אריאל, ירדן, בן ודניאל: חבל שהוריי לא הספיקו להכיר את הנכדים שלי. הוריי והורי בעלי עלו לארץ בעקבותינו, וחיו פה מעל לעשר שנים.

רק אחרי עשר שנים בהן גרתי בארץ, הבנתי עד כמה החינוך בארגנטינה יצר לי גשר להתאקלם בארץ, ולהרגיש שזה המקום שלי.

עסקתי במשך השנים בלהפוך ולהבין יותר טוב את השורשים שלי. ביקרתי בפולין (ידוובנה) הבנתי מקרוב את פשר הסיפורים ששמעתי בילדותי.

חלק גדול מהמשפחה שלי והשורשים מפוזרים בעולם, אך תמיד ההרגשה שאת האוצר שלי, שהוא המשפחה שבנינו נמצא פה איתי.

ניסינו תמיד להעביר לילדנו ערכים של כבוד לזולת, ואכפתיות, צניעות, אחדות, אהבה, משפחתיות ותחושת הביחד.

אני גאה במשפחתי וכמו שהשיר אומר.

"פה בניתי בית בארץ ישראל"

הזוית האישית

יהונתן: היה לי כיף לעשות את העבודה המרגשת של הפרויקט הרב דורי עם סבתא רותי.

רותי: היה מרגש ומקרב להיות ביחד עם יהונתן ולשתף אותו בסיפור שלי.