מאגר סיפורי מורשת

זה היה בכיתה י' בבית הספר חקלאי כדורי, כל הכיתה יצאה במסגרת גדנ"ע (גדוד נוער  עברי, כיום הוא אינו קיים, במקומו של"ח), למטווח ירי בצמח שעל שפת הכינרת.

לאחר שנגמרה הפעילות הייתה לנו שעה חופשית והתקרבנו ליד הכינרת למרות שאסרו עלינו  להתקרב .

הכינרת בשנה זו 1970 הייתה שופעת מים.

חברתי מזל, לא עמדה בפיתוי ונכנסה למים. המים היו עמוקים מאוד והיו שם זרמים חזקים  במים.

מזל נסחפה למעמקים מבלי יכולת לצאת חברתה כרמלה שראתה זאת לא חשבה פעמיים קפצה כדי להציל אותה.

הזרמים החזקים סחפו גם אותה וזה קרה לנגד עינינו. עד שהגיעו כוחות הצלה והצוללנים ומשו אותן מן המים.

מזל הייתה ללא רוח חיים וכרמלה נפטרה בבית החולים פוריה בטבריה, כמה שעות אחרי הטביעה.

היינו בהלם כל ילדי הכיתה, כמובן שבכינו ולא ידענו את נפשנו מרוב צער, איבדנו שתי חברות  ביום אחד בשל טעות חמורה שהוזהרנו עליה לא להיכנס לכנרת, אבל כנראה הפיתוי היה גדול.

חזרנו בערב לבית הספר כואבים ונסערים ולא ידענו את נפשנו, התאספנו כולנו במועדון, והעלינו חוויות כואבות.

כמובן ששאלו אותי מדוע לא קפצתי להציל אותם ? כולם ידעו שידעתי לשחות טוב כי גדלתי בטבריה ליד הכינרת. עניתי להם " פחדתי כי ידעתי שהכינרת שקטה אך מסוכנת" ולדעתי ככה הצלתי את חיי.

אבל בלב חשבתי לעצמי למה לא קפצתי להציל אותן, כי הרי הייתי שחיינית טובה. אבל הסיכוי להציל אותן היה קלוש. מי יודע אולי לא הייתי בחיים היום ולא הייתה לי את משפחתי האהובה, את ילדי ונכדי כנראה שזה הוא גורלן וגורלי.

למחרת הגיעו לבית הספר יועצים ופסיכולוגים לשוחח איתנו על האובדן. אחר הצהרים יצאו נציגים מהכיתה כדי להיות בלוויות של החברות.

היה קשה לחזור למסלול החיים והלימודים לאחר טרגדיה כזאת. עד היום 48 שנים אחרי, הפצע עדיין פתוח והזיכרון לא נמחק.

הזוית האישית

אני מאוד שמחה שסבתי סיפרה לי את סיפורה המרגש ואני מקווה שאף אחד לא יעבור את מה שסבתי עברה