מאגר סיפורי מורשת

זיכרון ילדות מתקפת קום , ראשית המדינה

 

הייתי בת תשע כשהגענו לארץ מרוסיה דרך פולין בשנת 1957. באוניה מנמל גנואה שבאיטליה לנמל חיפה-ארץ ישראל.

 

 

 

לשיכון עולים בנהריה. חיינו בלי חשמל ,גז ,טלפון וללא תחבורה. בתור ילדים-דוברי פולנית רקדנו בכבישי שיכון טרומפלדור שבנהריה ריקודי מעגל וניסינו ללמוד לשיר בעברית. הריקודים האהובים עלי היו: "יש לי גלידה הכי טובה" "ויש לנו תיש". התחבורה היחידה הייתה סוס ועגלה, קופת חולים ורופא לא היו בשיכון ואנחנו הילדים נאלצנו לנסוע עם העגלה לנהריה שהייתה אז מושבה.

 

 

בית הספר גם לא היה בשיכון ולכן הלכנו ברגל כל יום לבית הספר שבמושבה. כעולים חדשים ריכזו אותנו בגילאים שונים בכיתה אחת וכך לימדו אותנו עיברית. ללא ספרים.בבית חיינו בצמצום, קנינו מזון בכרטיסים שחולקו לכל העולים. כסף לא היה. אמא בישלה על פרימוס ואבא, שהיה במקצועו רופא שיניים נאלץ לעבוד בשתילת אילנות כדי לפרנס אותנו למחייתינו.

 

 

באנו לארץ חדשה, ארץ שלנו-ארץ ישראל.סוף סוף ליהודים יש גם פיסת אדמה שהיא שלהם ואף אחד לא יכול להגיד לנו להסתלק מכאן! כפי שאמרו לנו בגולה. 

 

עברו שנים, התבגרתי, שירתתי בצה"ל בחיל הקשר. סיימתי לימודים אוניברסיטאיים, התחתנתי ונסענו להשתלמות בארה"ב- לוס אנג'לס.בארה"בהחיים קלים ויפים, אך בכל זאת הרגשתי כזרה.חיים שם הרבה ישראלים שכל החיים מתכוננים לחזור לארץ אך בכל זאת נשארים שם. הרבה עם רגשי אשם. הציעו לנו עבודות מפתות בלוס אנג'לס, הבן שלי נולד שם, למרות זאת חזרנו לארץ. זו ארץ שלנו והמדינה היחידה שאנחנו מרגישים בה בבית!!!

 

 

 

 אני וסבתא שלי בקשר הרב דורי

תשע"ה