מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל שטויר נולדתי ברמת גן  בשנת 1943 כאשר הבריטים עדיין היו בארץ. שם הורי אברהם וגרטה שטויר יש לי אח בשם יצחק. שנתיים וחצי מחיי בליתי בפרדס כץ. ולאחר מכן עברה משפחתי לרמת גן.

הימים ימי טרום המדינה. ומשפחתי החליטה על העתקת מקום מגוריה לרמת גן גופה. רמת גן של אותם הימים היוותה מושג, מיד אפשר להבדיל בין ילד רמת גני לבין זה התל אביבי. למרות מעמדה כעיר, עדיין היה בה צביון של מושבה. בנין המועצה היה עומד כמכיר בחשיבות עצמו ואומר "אני הבנין הגבוה בעיר". והבניין חלש על עיר הטבולה בירוק. ומבין הירק צצים  להם בתים לבנים, אחדים בעלי גגות אדומים המשתלבים כפרחים בירק העוטף את העיר.ובין הבתים מגרשים ריקים רבים הממתינים להקמת בנינים.

אנו הילדים משוכנעים היינו שמגרשים אלו נועדו לנו למשחק. וממול לעירייה שעון. שעון העיר, שסיפורים רבים לו. פה החלה הפגנה כנגד הבריטים, פה המתין עד בוש אוהב עם זר פרחים ביד לבוא אהובתו עד שפרחיו קמלו, פה החל עתיד משותף לזוגות רבים. היה השעון רואה כל הקורה סביבו ומהרהר בקול תיק תק, תיק תק … לכן הוחלט על הורדתו ממקומו וכי איזו תועלת יש בו. אין הוא מספר דבר, אין הוא מדווח על כל אותם אירועים להם הוא עד, כלום, עומד ושותק רק תיק תק.

כבישים מועטים ברמת גן, לא רבים, רובה עדיין שבילים כבושים  ומדוע לה כבישים? וכי מכוניות יש? עדיין מסתובבים סוסים ועגלות וחמורים בכבישים.

חמורו של יענקל החלבן סוחב את עגלתו הקטנה היטב גם בשביל. צלצולי כדי החלב מהמתכת נשמעים למרחוק. והחלב בהם חם ומדיף ריח עמוק ומתקתק המזכיר רפת. ישוב לו יענקל המזוקן על העגלה ומסיע אותה לתחנותיו הקבועות. מסיע? לא רק נידמה הדבר. אין האדם שולט בבהמה, אלא להפך. היא אשר מחליטה היכן תחנתה הבאה ולא יועילו כל השידולים למיניהם.

עקרות הבית מבינות ללבו של החמור. יודעות הן היטב היכן יעצור זה החמור. עומדות הן ומחכות בתחנתו של החמור, עומדות ומחכות, כל אחת וכליה בידה. זאת סיר, זאת צנצנת והאחרת כלי זכוכית. הכל על מנת ליטול את מרכולתו של יענקל. עוצר החמור ומיד נשמעות הקריאות. "לי ליטר, לי ליטר וחצי ולי רק רבע". לוקח יענקל את מד הנוזלים, עליו מסומן כל רבע ליטר, טובל אותו באחד הכדים ומוציאו מלא בחלב מהביל ומריח כאשר שאריות החלב הנוטפות יוצרות שבילים על הכלי. "מי רצה ליטר?" שואל הוא בקולו המשונה. כולן מושיטות ידן וכליהן ננעצים בפניו של יענקל. זה בוחר כלי ומוזג לתוכו את החלב. בנחת מניח הכלי לידו מושיט את ידו לכיס חולצתו, שולף פנקס קטן ורושם, גברת לוי 1 ליטר. וחוזר חלילה. ובגמר ממהרת כל אישה או ילד לביתו למסור מרכולתו של יענקל. לוקחת בעלת הבית את החלב ומעבירה לסיר, מניחה  על התנור, פתילה או מה שיש בידה  ומרתיחה את החלב.  אנו הילדים נזעקים היינו למטבח מיד עם עלות ניחוח  החלב הממלא את הדירה. ממתינים בסבלנות עד הגאות הקרבה. מיד  עם עלית פני החלב מזעיקים את האם המכבה את האש ובתמורה לחריצותנו אנו רשאים לקבל מהקצפת המהבילה והשמנונית המצטברת על פני החלב, וטעמו טעם גן עדן.

הזוית האישית

מיכאל: "המסר שלי באמצעות הסיפור: להביא לידיעת הדור הנוכחי את החיים היום יומיים שהיו בזמן ילדותי וכיצד נראתה רמת גן באותו הזמן".

הנכד אורן: "למדתי מהסיפור: למדתי את המסר של סבא שלי וגם למדתי שיכול להיות כיף יותר כשמסתפקים במועט"