מאגר סיפורי מורשת

גדלתי בנתניה בשנות החמישים והתקשיתי במקצוע החשבון. הייתי בגילה של עלמה, נכדתי היום, בת 9. אמי ביקשה מבת השכנים, סמינריסטית  שלמדה להיות מורה, לשבת איתי ולעבור איתי על השיעורים בחשבון פעם פעמים בשבוע.

התחלנו לעבוד ביחד, אני והסמינריסטית, ולי היה קשה מאד להבין את חומר הלימודים. שמתי לב שכל שיעור. הבחורה שאקרא לה ציפי (שם בדוי), כותבת כמה שורות במחברת החשבון. בתחילה לא שמתי לב מה היא כותבת אבל ככל שעבר הזמן, היא לא הפסיקה לכתוב כל פעם אחרי השיעור כמה שורות. פעם אחת ניסיתי לקרוא מה היא כותבת וראיתי שהמשפטים כתובים בעברית אבל לא הבנתי מה כתוב. אז קלטתי שהיא כותבת בכתב הפוך. זאת אומרת במקום אורה היא כותבת הרוא. במקום עלמה היא כותבת המלע שזה נקרא כתב הפוך.

סבתא אורה תלמידה

כשהצלחתי לקרוא את השורות שציפי כתבה, חשכו עיני: מה שהיה כתוב בכל המחברת בכתב הפוך היו משפטים פוגענים מאוד, מעליבים ולא נעימים. ציפי הפכה להיות מורה בישראל ובמשך שנים חינכה ולימדה דורות של תלמידים. אבוי לאותה מורה…

בחרתי לספר לנכדתי, עלמה, את הסיפור הזה כדי שתראה תדע תמיד לעמוד על זכויותיה. שתדע שזה בסדר שקשה לפעמים ולא תמיד קל. כמו כן, אני יודעת שכיום מערכת החינוך פועלת בצורה שונה, מכילה יותר ואוהבת יותר.

הזוית האישית

היה לנו זמן איכות יחד וממש נהנינו אחת מחברת השנייה