מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אלכס איסלר, נולדתי בשנת 1941 בפולין בעיר קראקוב. אספר את סיפור עלייתנו לארץ ישראל.

הנה הגיע היום המיוחד, ביום זה משפחתנו, לאחר הרבה ציפיות קיבלה אישור לעלות לארץ מפולין. זה היה בשנת 1950 הייתי בן תשע, לאחר המלחמה. גרנו בעיר קראקוב הוריי, אני ואחותי הקטנה חנה. הייתי מאוד נרגש לקראת השינוי הגדול בחיי בו אוכל לראות סוף כול סוף את מדינת ישראל שזה לא ממזמן קמה. עזבנו את הבית שבו גרתי ואהבתי מאוד. תחילה נסענו ברכבת לעיר ורשה בירת פולין מכיוון שרכבות בין לאומיות יצאו רק משם.

לפני העלייה לרכבת הבין לאומית, אמי אירקה שכרה מונית ונסעה איתי לבד לגטו ורשה ההרוס. היא אמרה שעליי לזכור לתמיד ולא לשכוח את מראות עיניי. התמונה שנצרבה בראשי באותו רגע אני זוכר עד היום ולא אשכח אותה עד יומי האחרון היא: שטח עצום עם ערמות ערמות של לבנים שהיו פעם בתים, הבתים הללו היו שכונות גטו וורשה, שבו רוכזו אלפיי יהודים בתקופת מלחמת עולם השנייה, משם רוב היהודים נשלחו למחנות ההשמדה. בגטו זה פרץ המרד המפורסם "מרד גטו וורשה". בגלל אומץ היהודים בגטו וורשה, כנקמה הנאצים הרגו בקרב עיקש  את היהודים אך בודדים ניצלו ובתי הגטו נהרסו לחלוטין.

לאחר סיומה של המלחמה ממשלת פולין הקימה אנדרטה מפוארת כדי לשמר ולכבד את גבורת היהודים שמרדו בנאצים ושלמו בכך בחייהם. המונית שהביאה אותי ואת אמי עצרה ליד האנדרטה. לעמוד שם מול החורבות ולראות את הפסל העצום היה רגע מרגש במיוחד עבורי.

הדרך ארצה כללה נסיעה ארוכה של מספר ימים ברכבת. תחילה הגענו לוונציה שבאיטליה ומשם הפלגנו באניית מסע שהושבה להובלת עולים, ישר לחיפה. היות והגענו בלילה, האנייה לא הורשתה להיכנס לנמל ועגנו במפרץ חיפה עד הבוקר. המראה היפה שהתגלה לי לראשונה היה האורות המנצנצים של העיר חיפה והר הכרמל, זה היה מראה שאי אפשר לשכוח.

הפעם השנייה שראיתי את האנדרטה היה בשנת 2008 בביקור בוורשה. להפתעתי האנדרטה לא השתנתה אבל, מסבבה עמדה שכונה יפה וירוקה כפי שאפשר לראות בצילום.

האנדרטה בפולין לזכר קורבנות השואה

הזוית האישית

סבא אלכס: "בהזדמנות זאת אני מבקש להודות באופן אישי למורה סיגל, על המאמץ הרב והנכונות שהשקיעה בהפעלת התוכנית החשובה הזאת. אין לי ספק שתהיה לה תרומה חשובה לכל הילדים שמשתתפים בתוכנית."