מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1949 ברומניה בעיירה  ששמה טירגו נאמץ.

העיירה הייתה במרחק 100 ק"מ מגבול רוסיה. 

סבא שלי עזב את מולדובה ועבר לרומניה אחרי פוגרום. בזמן הפוגרום הרסו את הבתים ואת הרכוש של היהודים וגירשו אותם מביתם. הם היו משפחה דתית עם 5 ילדים. 3 בנים ו-2 בנות. אחיי של אמי ז"ל עלו לארץ עם עליית הנוער מקבוצת הבונים ונעצרו בכניסה לארץ ישראל בגלל המדנט הבריטי ונשלחו למחנה הסגר בקפריסין ולאחר שנה עלו לישראל בעלייה לא חוקית ונשלחו לקיבוץ מחניים. אחד מהם נהרג ממכה של סוס בזמן פעולה והשלושה האחרים נשארו בקיבוץ 30 שנה.

 

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וכאשר הנאצים נכנסו לרומניה כל משפחתי פונתה מהבית והם יצאו ל"מסע מוות".בזמן המסע לא היה אוכל ומים. הטמפרטורה הייתה 25- מעלות (מתחת לאפס).

הם הצליחו לשרוד את המסע בעזרת תושב רומני שנתן להם אוכל ומים. בסוף המלחמה, בשנת 1944 משפחתי חזרה לעיירה. ביתם היה מפקדה של הגרמנים שהופצצה במלחמה והם נשארו ללא כלום.

 

אמי ז"ל ישבה על המדרגות ובכתה מפני שלא היה לה אוכל. אבי ז"ל יצא ממחנה העבודה והלך ברגל לכיוון העיר שבו גר. בדרך לביתו הוא עבר ליד הבית של אמי שישבה על המדרגות ובכתה. כאשר ראה את אותה על המדרגות שאל אותה "למה את בוכה?" והיא אמרה שהיא רעבה ואין לה אוכל.הוא לקח מכסה של פח שהיה זרוק על הרצפה והכין לה מחבט.כך הם הכירו והתחתנו.

אני נולדתי לאחר 5 שנים במשטר קומוניסטי .קומוניזם מבוסס על שיתוף ברכוש, עבודת צוות ולטובת החברה.הייתי היהודיה היחידה בכיתה ובכדי לקבל את עניבת הפיונר הייתי צריכה להיות פי 2 יותר טובה מאחרים.

 

באותו זמן אבי ז"ל הגיש 3 פעמים בקשה לעלות לישראל וכל שלוש הבקשות נדחו. רק בשנת 1961 קיבלנו היתר לעלות לארץ. היינו בין היהודים הראשונים שאישרו את בקשתם.ובשנת 1962 עלינו לישראל ונשלחנו ישר לדימונה. סיפרו לנו שהיא נמצאת 20 דקות מירושלים.

באותה תקופה, דימונה הייתה שכונה בת 4 בתים והרבה חול. זה היה שונה מפני שבעיירה שבה גרנו ברומניה היא היו הרבה עצים ירוקים ומים. סיימתי את לימודי התיכון בדימונה כאשר דודו דותן היה חברי לשולחן.בשנת 1967 הכרתי את חיים צרפתי והתחנו לאחר שלושה חודשים.

 

חודשיים לאחר החתונה פרצה מלחמת ששת הימים וחיים גויס לצבא ושירת בירושלים. משפחתו גרה בירושלים כאשר בסוף הרחוב שבו הם גרו היה הגבול עם ירדן. חיים אמר שכדאי שאני אעזוב את דימונה מפני שכנראה ינסו לפוצץ את הכור האטומי בדימונה ויותר בטוח יהיה בירושלים מפני שהירדנים לא יכנסו למלחמה.

בכניסה לירושלים התחילו הפגזות מהירדנים, מהסורים ומהמצרים.

זוהי הייתה מלחמתי הראשונה .הגענו לבית וברחוב הייתה תחנת דלק . חיים שירת בירושלים בזמן המלחמה ולחם נגד הצד הירדני.הירדנים רצו להפציץ את תחנת הדלק. הרחוב היה כמו מסננת בגלל ההפגזות.לא היו מקלטים, אז הייתי צריכה לעבור למרתף מעבר לבית.  יצאתי לכניסת הבית ופגז נפל בחצר.למזלי, הוא לא התפוצץ אבל בגלל ההדף של הנפילה הייתי בהלם ולא יכולתי לזוז. 

 

באה קבוצת אנשים ששמה הגא שתפקידם הוא לעזור לאזרחים בזמן המלחמה. הם ניערו אותי עד שהתאוששתי מההלם ולקחו אותי למרתף. היינו יומיים בהפגזות קשות ללא אוכל ומים.לאחר ההפגזות החיילים נכנסו לירושלים וכבשו את העיר העתיקה. חיים הגיע עם הגרר ולקח אותי לכותל המערבי שבזמנו היה אורווה של חמורים ובתים של ערבים.לאחר מכן הוא לקח אותי לקבר רחל שממוקם ממש בחברון כאשר המלחמה הייתה בעיצומה.

נשארנו בירושלים עוד חודש וחזרנו לדימונה עד למלחמת יום הכיפורים.  

 

תשע"ו