מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זה התחיל משני הורים

אני וסבתא
אני ובעלי משה בחתונה
עץ השורשים של סבא וסבתא

שיר אהוב על סבתא עדנה: המשפחה שלי/ שלמה ניצן. יורם טהר לב

ילדות בבת גלים

נולדתי לפני 75 שנים בחיפה בשכונה קטנה שקראו לה "בת גלים" השכונה הייתה על שפת הים. הבית שלנו היה צמוד לים וכשהים היה סוער הגלים הגיעו לחדר המדרגות ויצאנו מהבית דרך השביל האחורי.

הבית נבנה על ידי האנגלים. זה היה  בית חזק מאוד בן 3 קומות. בבית גרו 6 דיירים. אנו גרנו בקומה 3. על הגג היו 2 דודי מים שסיפקו מים לבית. היינו במשפחה ארבע נפשות, ההורים, אני הבכורה ואחותי צעירה ממני בארבע שנים. בתקופה שלפני קום המדינה, לא הייתה עלייה של יהודים מחול לישראל. באותה תקופה זו הייתה פלסטין ולא ישראל.

ההורים שלי היו חברים בתנועת השומר הצעיר, וכל מי שהתחתן קיבל אישור עלייה לארץ. הם התחתנו וגם הדודים שלנו התחתנו וקיבלו אישור עלייה כך הגיעו לחיפה. היו מעפילים שניסו לעלות בדרך לא חוקית, בים חיכו להם אוניות של האנגלים ואם הגיעה אוניית מעפילים תפסו אותם והעבירו למחנה בעתלית ומשם, לקפריסין. ליד ביתנו הגיעה אוניית מעפילים חיים ארלוזרוב. הבריטים הקיפו את האונייה, תפסו את המעפילים ושלחו אותם לעתלית. מי שניסה לחמוק ולקפוץ למים, הבריטים ירו בו, בלי רחמנות. בתקופת האנגלים אבי היה חייל ונלחם בעיר התחתית בחיפה ובשכונה קריית אליהו וזייתון. ששם גרו ערבים. אמרו להם "מי שרוצה להישאר, שישאר, ומי שלא שיברח" הרבה ערבים ברחו והשאירו פה את כל רכושם. היהודים תפסו את בתיהם וגרו שם. הבתים של הערבים נקראו "הרכוש הנטוש". שם גרו דודים שלנו שעזבו את דירתנו הקטנה.

אבי עבד בבניין ואמי תופרת. אנחנו היינו ילדי מפתח: באנו מבית הספר לבד והיינו בבית לבד עד שההורים הגיעו. היינו המון בים שהיה ליד הבית למדנו לשחות בבריכה. אבא שלנו לימד אותנו לשחות בבריכה. [סבא גידי] את המים באמבטיה חיממו במזוט. [חומר ספוג בנפט]. את הבית חיממו בתנור נפט. אימי בישלה על פתיליה, לא היה מקרר חשמלי בבית, עבר ברחוב מחלק קרח, וקנינו ממנו חצי או רבע בלוק קרח, שמנו במקרר ידני, חלב, היה מחלק חלב, היו שמים ליד הדלת סיר ובתוכו כסף, והחלבן עלה למעלה ושם חלב בסיר לפי הכסף. רק מאוחר יותר הביאו לדירות בקבוקים של חלב לפי הדרך הקודמת. את הרדיו פתחו במכת סנדל ואת הערוצים העבירו במסרגה. אחר כך, הייתה טלויזיה בשחור לבן, ערוץ חדשות וקצת תוכניות. המשחקים שלנו היו דמקה, דוק, מונופול, ומשחק "מלחמה".

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

מספרת האחות אורה:

"אני אורה אחות של סבתא עדנה, צעירה ממנה בארבע שנים. גדלנו ביחד בשכונת בת גלים. בילינו ביחד הרבה  בעיקר בחוף הים. היינו משחקות ביחד במרפסת עם בובות והיינו מאכילות אותן .היו לנו צלחות וכוסות של בובות. היו לנו בגדי ים מצמר. היינו הולכות יחפות. היו לנו הרבה משחקי קלפים. היה משחק אחד עם לוח ובו תמונה של ארץ ישראל וככה היינו מזהות מקומות. היינו בונות אוהלים עם שמיכות. עדנה קנתה לי הרבה צעצועים. היא הייתה לוקחת אותי מכל מקום. סבתא עדנה ידעה לבשל משהו. היינו עוזרות לאמא שלי במטבח. בחצר היינו מקימות סוכות. היינו מטפסות על העצים. היינו יושבות במטבח ,טורקות תדלת ועוזרות לאמא שלנו במטבח. היא הייתה מכינה לנו כיסונים, בלינצ'ס. כל שבת הייתה מכינה לביבות. היינו הולכות הולכות לבריכה ולקולנוע שבו היה גג פתוח ואת התרגום הקרינו בצד. אספנו יחד תמונות חלקות [פרסים] קופסאות גפרורים, בולים. שיחקנו הרבה מטקות בים. המקלחות היו בים. בקיצור היית אחות כזאת רגועה ושקטה והייתי עושה לך לפעמים חיים קשים.. אבל  את באמת האחות הטובה ביותר!"

סבתא ממשיכה לספר:

במרפסת אחותי ואני בנינו אוהל משמיכות. היו  לנו שתי בובות ועגלה מעץ שאבי בנה. היינו נפגשות עם חברים או בים או בתנועה המאוחדת. כשקמה המדינה, כולם יצאו לרחובות בשירים וריקודים וזיקוקים, והיה מצעד צבאי שכולם יצאו לצפות בו. היינו נפגשות עם חברים שלנו לשירה בציבור, או יוצאות לריקודים במועדוני ריקודים, או הולכות לסרט. כך התרחב מעגל הריקודים שלנו. מי שרצה ללכת לסרט, היה קונה בקופה כרטיסים, ואם לא היו כרטיסים בקופה היו קונים מספסרים בשוק השחור. בבית הורי  הקפידו לחגוג את ימי ההולדת לילדים. אמא שלי, סבתא חנה, הייתה אופה עוגה ורודה עם קרם שוקולד ולמעלה סוכריות צבעוניות. בחנוכה, היינו מדליקים נרות בחנוכייה שאבא שלי עשה מגבס וצבע בצבע כסף.

במשך השנים השכונה שלנו גדלה, נוספו ילדים ובנו עוד בית ספר. לפני קום המדינה נסעו באוטובוסים משוריינים [בלתי חדירים לכדורים] אחר כך נסעו באוטובוסים רגילים וקראו להם "שסונים בצבע כחול". כך עברה ילדותינו בצנע ובאושר. לא סופ"ש, לא חול, לא פלאפונים, לא אייפונים, אפילו טלפון היה משותף לנו ולשני שכנים על אותו קו. אם מישהו משלושתם דיבר, לאחרים היה קו חסום. לכולם היה אותו דבר ולא קינאו אחד בשני. היינו בתנועת נוער, ובחופשים יצאנו לקיבוצים לקטוף תפ"א, עגבניות ופלפלים. ליד בית הספר הייתה גינת ירק, והייתה מורה לחקלאות, ואת התוצרת חילקו לילדים .

החיים שלנו בילדות היו שקטים שלווים וחד גוניים. בהתחלה למדנו בבית הספר משמרת אחת מהבוקר ועד הצהריים, ואחר כך כשנוספו ילדים לבית הספר, למדו בשתי משמרות. אני למדתי בסמינר, והייתי מורה חיילת בשירות הצבאי, ועבדתי בהוראה בכיתות אלף בית כמורה. היה לי סיפוק בהוראה בעבודה עם הגיל הרך.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941

אבא שלי [סבא גידי] עבד כחשמלאי אוטובוסים, ולנו היה בתור ילדי עובד אוטובוס, היה כרטיס חופשי עד גיל 18 ולאמא שלי, [סבתא חנה] היה כרטיס חופשי לכל החיים. בכל פנאי היינו נוסעים באוטובוסים להנאתנו, חינם. זה היה מאוד כיף. סבא רבא גידי, היה צורף, כשנולדו הנכדות הכין לכל אחת מהן צמיד עם השם שלה, בארץ היה חשמלאי רכב, ועבד במוסך "אגד". ההורים של סבתא שלי נולדו בפולין ועברו לאוסטריה. במשפחה של סבתא שלי היו 7 אחים ואחיות. 2 אחיות נספו בשואה, 5 עלו ארצה.

במשפחת סבי היו 3 ילדים שעלו מפולין לישראל לפני קום המדינה. בתקופת החיים הראשונה שלהם שלטו בארץ האנגלים, המדינה נקראה פלסטין, החיים היו קשים, ההורים עבדו מחוץ לבית. אמא שלי ילדה 2 בנות, אמא שלי עבדה מחוץ לבית, ואני הייתי אחראית על אחותי, אורה. ההורים שלנו הורישו לנו מורשת חשובה שהקשר במשפחה הכי חשוב. היו לנו הרבה פגישות משפחתיות, ימי הולדת משותפים ואת המורשת הזאת, העברנו בגאווה לילדים שלנו ומקווים שהם והנכדים ימשיכו את המורשת הזאת והקשר המשפחתי ההדוק ימשיך כמו שאנחנו רצינו. לכן השיר שציינתי [המשפחה שלי] מלווה אותי עד היום.

אמא שלי: חנה, אבא שלי: גידי

1912-1997

גדלה בתקופת השואה, אמא שלה נפטרה כשהייתה בת 8, אחיות שלה גידלו אותה ועוד שני אחים קטנים, לצערנו, אחיות שלה נספו בשואה. המורשת שלה הייתה שמירה על איחוד משפחה, ומוטיב האוכל היה אצלה בדרגה גבוהה. תמיד היה חשוב לה שיהיה אוכל בבית, וכולם באו לאכול ממאכלי אמא שלי. עד היום, הלביבות שלה, מרק העוף אטריות שלה, פשטידת תפוח אדמה שלה, דגים ממולאים וביצה עם בצל, תפסו מקום חשוב במשפחה. גם אני וגם אחותי שומרים על מורשת זאת ולא קורה מצב שמישהו מגיע אלינו ואין אוכל. התחביבים שלי היו איסוף בולים, איסוף קופסאות גפרורים מכל מיני ארצות, איסוף ניירות של וופלים מצופים ומפיות נייר.

בעלי – משה

סבא של ליעד, נהג מונית, בצבא היה מכונאי טנקים, אוהב מאוד את המשפחה, יש לנו שתי בנות מקסימות שאחת מהן היא אמא של ליעד, יוני , ודודה של ליעד, שירית. יש לנו 5 נכדים מקסימים, אוהבים לטייל בעולם, לבלות עם המשפחה והנכדים, אוהבים את ארצנו, לא מוכנים להחליף אותה בשום ארץ אחרת, מתפללים לבריאות המשפחה, שתהיה לנו ארץ ושתשאר לנו ארץ ישראל, ושיהיה טוב לכולם.

 מצגת התמונות של סבתא עדנה

הזוית האישית

עדנה: שמחתי לשתף את הנכד שלי ליעד בצורת החיים שלי מילדות ובצבא. עבודתי כמורה לגיל הרך. ההיכרות עם בעלי, הנישואים שלנו. הולדת הבנות שאחת מהן היא יוני אמא של ליעד והשניה שירית. שמחתי לשתף אותו בתהליך הרחבת המשפחה, כמו בשיר המשפחה שלי. ליעד ראה את הדברים החשובים לנו במורשת המשפחה כמו: מושג הביחד, הקשר המשפחתי המלוכד.

ליעד: נהנתי מאוד להשתתף בתוכנית. פעם בשבוע אנו נפגשים ומעולם לא עלה בדיבורינו העבר והחיים של הסבתא .לדעתי זה קירב אותי מאוד לסבתא. אנחנו כמו מרובע. הכרתי ממנה זווית ואז הכרתי עוד אחת.

מילון

ילדות
חיים בצעירותי

ציטוטים

”הבריאות ואיחוד המשפחה מעל הכל“

הקשר הרב דורי