מאגר סיפורי מורשת

אני ביאטריס רות סבתא של נעה פוקס. נולדתי בארגנטינה בעיר בואנוס איירס בשנת 1954. אימא שלי ציפה צמבל נולדה בפולין בעיר וישקוב. אחרי שאמי הספיקה לחוות אנטישמיות מאוד קשה ובילתה שעות ארוכות מתחת למיטה יחד עם אמה (סבתא שלי), ביילה יעקובוביץ צמבל, בזמן הפוגרומים, זוכרת היטב את הצעקות "געוואלד הורגים יהודים".חרוט גם בזיכרונה ערב אחד שהלכה עם אמה לקנות לחם ובזמן המתנה בתור, התורים היו ארוכים מאוד, שני נערים פולנים תפסו אותה מהצמות וסובבו אותה באוויר ואפילו שברו את המשקפיים של אמה. באותו הזמן אביה, משה ישראל צמבל (סבא שלי), שהה בארגנטינה, שם היה לו אח שכבר הספיק להתיישב. הוא נסע אליו והיה שנתיים לבדו כדי לחסוך ולהתיישב על מנת להציל את משפחתו מהתופת. וכך היה. סבא שלי תמיד היה מאוד פעיל למען היהודים ואפילו היה היהודי הראשון שייצג את יהודי וישקוב בעירייה. ב- 1937 אימי וסבתי נסעו סוף סוף לארגנטינה.

סיפור דומה היה במשפחתו של אבי, דוד פומרנץ. משפחתו היו יהודים אדוקים מאוד. גם אביו, בן ציון פומרנץ נסע לארגנטינה לבדו לפני המלחמה כדי להתיישב ולהתבסס על מנת להביא את משפחתו שכללה את אבי, ושני אחיו אברהם וצבי ואת אמו אסתר לוי פומרנץ (סבתי). הם נסעו לארגנטינה כשאבי היה בן ארבע. גם שם המשיכן לשמור על אורח חיים דתי. אבי בגיל ההתבגרות חזר בשאלה אבל המשיך להיות יהודי וציוני גאה. אמי ואבי גדלו כיהודים ששמרו על המסורת ועל התרבות היהודית. בגיל הנעורים שניהם היו פעילים מאוד בתנועת הנוער "דרור" שם הכירו, "דרור" הייתה תנועה ציונית ומטרתה הייתה בסופו של דבר להכין את הנוער לעלות ארצה לקיבוצים ולבנות את הארץ. הם השתתפו בארגנטינה בחגיגות ביום הכרזת המדינה והשמחה הייתה גדולה.

ההורים של סבתא ביאטריס עם הנכדים.

בשנת 1948 הם התחתנו וכוונתם הייתה לעלות לארץ. אמי נכנסה להריון אז העלייה נדחתה, אבל נולד אחי הגדול, בנימין תיאודור פומרנץ על שם חוזה המדינה הרצל. במהלך כל השנים שהעלייה נדחתה מסיבות שונות ומשונות, בביתנו תמיד שמרנו על הרוח היהודית והציונית. בילדותי למדתי בשעות הבוקר בבית ספר ממלכתי ובו ילדים נוצרים ויהודים גם יחד, ובשעות אחר הצהריים למדתי בבית ספר יהודי בו למדנו היסטוריה, עברית, תנ"ך וגם יידיש.

אחי ואני המשכנו את דרכם של ההורים וגם אנחנו היינו פעילים מגיל מאוד צעיר בתנועת הנוער דרור. בתנועת הנוער למדנו המון על מדינת ישראל ועל ערכי הציונות. בגיל 15כבר עברתי "קורס מד"צים" והתחלתי להדריך ילדים מכיתה א'. זאת הייתה אחריות גדולה. בין כל הפעילויות גם אספנו כסף כתרומה כדי לשלוח לארץ ישראל. במיוחד בבית ספר היהודי היינו בימי שישי עוברים תלמיד תלמיד עם הקופסה הכחולה "פושקה". ביידיש. התהליך הזה נמשך עד שנת 1972 שעליתי ארצה לא במסגרת גרעין התנועה אלא יחד עם כל המשפחה כולל סבא בן ציון וסבתא אסתר, הורי אבי. הייתי רק בת 17 והפרידה מהחברים, הבית וכל המוכר לי לא הייתה פשוטה.

בארץ חיכו בשמחה רבה, אחי שעלה שנה קודם ושני אחיו של אבי שעלו לארץ ישראל בשנת 1948 כדי לבנות ולהיבנות בה. נסענו באוניה במשך שבועיים. החוויה זכורה לי כחיובית למרות הגעגועים. לא אשכח לעולם כשראינו מרחוק את חופי חיפה. איזו שמחה והתרגשות, כל הקבוצה של העולים החלו לשיר "הבאנו שלום עליכם". ההתרגשות גברה ברגע שהתקרבנו לחוף והבחנו בבני המשפחה שחיכו על המזח. במיוחד התרגשתי לראות ולהכיר את בת דודתי שהגיעה לנמל במדי חיילת. כמה התגאתי בה ובלהיות יהודית ציונית.

סוף סוף הגעתי לארץ ישראל. יחד עם כל הערכים שרכשתי וינקתי בבית. ערכים של שוויון, צדק, וחופש, יחד עם שמירה על המסורת והתרבות היהודית. זאת תמצית הציונות.

סרטון סיכום שנת פעילות

הזוית האישית

ביאטריס-רות: ראשית התרגשתי מהבקשה של נעה שמאוד רוצה שאשתתף בתכנית עמה. שמחתי כי ידעתי שהמפגשים הללו רק יכולים לקרב אותנו. תמיד רציתי לספר לנעה ולהעביר לה את הסיפור המשפחתי אבל… לא תמיד הצליח. פרויקט הקשר הרב דורי היה הזדמנות פז למימוש החלום. עכשיו נעה קצת יותר מבינה ויודעת על המשפחה. אני מקווה שהמעט שהספקתי לספר יהווה גירוי לרצונה לשמוע עוד. אני מאחלת לשתינו עוד המון שנים של חוויות משותפות וסיפורים רבים. נהניתי מכל מפגש. הקבוצה הייתה נהדרת והרכזת תמי הייתה מקסימה ומקצועית כאחת. תודה על ההזדמנות.