מאגר סיפורי מורשת

שמי הלן ואני מתעדת את סיפורו של סבי אברהם חובולוביץ.

שלום אברהם, מה שלומך, איך אתה מרגיש? תודה, ענה אברהם, לא הרים את ראשו ומיהר ללכת.

אבל השכנה המשיכה לשאול שאלות: אוי, אתה יודע שאתה מסכן את עצמך, יקירי? למה יצאת ללא טלאי הצהוב, אתה יודע מה יכול לקרות לך?

באותו זמן אברהם לא יכול היה לדעת, שהשכנה הלשינה לחיילים הנאצים… אברהם לא ענה מילה. הוא סגר את הדלת של הגדר ונכנס הביתה במהרה. עוד לא הספיק לספר לאשתו דבר, בזמן ששמע דפיקות חזקות בדלת. חיילים נאצים לקחו את אברהם, בגלל שהוא הפר את החוק ויצא בלי טלאי צהוב.

שלושה ימים הוא לא היה בבית. אחר כך הגיע כולו פצוע, הם גם עקרו לו את השיניים. אברהם היה שקט,לא הוציא מילה, השתעל והחזיק את ידיו על החזה. עכשיו הוא הבין, זה הסוף. למרות שחשב, שהגרמנים הם עם תרבותי ולא יגיעו לאכזריות שכזו. – "לא מחכה לנו שום דבר טוב!", אמר אברהם למשפחתו והוא צדק.

אחרי כמה ימים יצאה הודעה, שכל היהודים, מקשישים ועד טף צריכים להגיע לרחבה בעיר, משם לקחו את כולם למקום הריגה של היהודים. את משפחתו של אברהם לא הרגו מיד, את אברהם, אשתו בת שבע, בתו קלרה ובנו זכריה בן שלוש עינו עד שלא מצאו את חנה.

לפני שהלכו לרחבת העיר, אברהם הספיק להחביא את בתו הקטנה חנה אצל השכן היווני. אבל בזמן הקרוב השטלתו הנאצים  בביתו של השכן ואיימו עליו במוות, אם במידה והוא ראה יהודי שלא הלך לרחבה בעיר או אם הוא מחביא יהודים בביתו ולא מגלה, יהרגו אותו גם עם היהודים, באין בררה ומרוב הפחד על חייו הוא גילה שהוא מחביא את חנה, בתו של אברהם.

הירי המוני נמשך עד 12 בדצמבר בשנת 1941. אלו היו הימים האחרונים של היהודים בעיר סימפרופול, בירת חצי האי קרים.

הזוית האישית

הלן: אני לא הגעתי למפגשי הקשר הרב דורי, אך בכל זאת נהניתי ללמוד עוד קצת על משפחתי.