מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי דהאן, נולדתי בשנת 1948, במרקש שבמרוקו.

ארץ ישראל נקנית ביסורים אבל בזכות אהבה גדולה וציפיה של אלפיים שנות גלות היא אוספת אותנו לקרבה באהבה.

גם אם בדרך יש כל הזמן אויבים שמשבשים לנו את חיינו אנו איתנים באהבתנו למולדת, והרצון להיאחז בא והרצון ליישב אותה גדול אף מעבר לכל הקשיים שהיו בדרך ושישנם עדיין.

במדינות העולם בהם היהודים התגוררו בגלות, הם תמיד חשו באנטישמיות. היהודים במדינות אירופה חיו בהכחשה ורצו להידמות לגויים, חלקם התבוללו והתנהגו כגויים עצמם.

יריית הפתיחה לקיבוץ הגלויות הייתה לצערנו בתקופת שלאחר השואה בה הגויים נתנו ליהודים להרגיש לא שייכים, ואף שהיהודים רצו להידמות לגויים, לא עלה בידם, להיפך, היהודים סבלו מרדיפות ברוב מדינות העולם.

ושבו בנים לגבולם באהבה.

"בשנה הבאה בירושלים" מתפללים כל היהודים בגולה. זה מה שמחזיק את היהדות בעולם. יהודים שחיו במדינות שונות עזבו את מולדתם הישנה, גם אם במשך דורות רבים חיו חיים ברווחה והסתדרו עם התושבים המקומיים, הכמיהה למולדת, מושרשת אצל כל היהודים בכל קצוות תבל.

בתקופת קום המדינה הבריטים הערימו קשיים קיומיים ומנעו מיהודים להיכנס למולדת. זה עלה לעולים רבים בחייהם, הם עזבו את ביתם עם חיים נורמטיביים וטובים, לחיים של עוני וחוסר. ההורים שלי במרוקו חיו ברווחה. אבל במלחמת העולם השנייה הגרמנים השפיעו גם על מדינות ערב, והחיים החלו להיות קשים.

אבא שלי עבד במחנה צבאי  של האמריקאים. האמריקאים ביקשו מאיתנו להגר לאמריקה ושם לקבל דיור וגם עזרה בגידול הילדים. אמי סירבה והביעה את שאיפתה לעלות לארץ ישראל. הייתי בת 4 כאשר שליחים ציונים הגיעו לבית ההורים שלי ושכנעו אותם לעזוב הכל ולצאת לארץ ישראל. בשנת 1952, ההורים שלי נענו ברצון. זו הייתה עלייה בלתי לגלית, ההורים יצאו כביכול  לביקור בצרפת זה מה שנאמר לכל השכנים הערביים של הורי. ממרוקו הגענו לגיברלטר, שם היינו במחנה תקופה ומשם לקחו אותנו באונייה שנקראת "נגבה" לארץ ישראל. הגענו לנמל חיפה ומשם לקחו אותנו למחנה שנקרא שער העלייה.

התלאות בהפלגה היו מאוד קשים, בזמן ההפלגה אחותי היתה תינוקת, מרוב  טלטלות האוניה התינוקת נפלה לאימי מהיד, ואף אחד מהנוסעים לא הרגיש טוב ולא הצליח להרים אותה. עד שהגיע ימאי ואסף את אחותי.  הוא לקח אותה לחדר של הצוות ושם טיפלו בה עד שאמי פקחה את ענייה והחזירו לה את התינוקת. למרות כל הקשיים הורי לא התלוננו, האהבה למולדת הייתה חזקה, הם קיבלו הכל כדבר מובן מאליו.

אבי ביקש את העיר טבריה כי שמע עליה כל חייו שהיא עיר קדושה. אחרי תקופת מה במחנה "שער העלייה" נתנו למשפחה שלנו אישור לקבל צריף. נסענו באמצע הלילה, הורידו אותנו ליד מבנה כל שהוא ואמרו לנו תחכו עד הבוקר. אבי שהיה בעל יוזמה, פתח צריף מעץ שראה, שהיה  די מרווח, הכנסנו את הציוד שלנו והמזרונים שקיבלנו והלכנו לישון. הייתה איתנו זקנה לא מהמשפחה שעלתה כבודדת, וההורים שלי אימצו אותה. למחרת הגיעו הפקידים של הסוכנות, והבנו שאנו ישנים בתוך המשרד של הסוכנות. אבי דיבר איתם באנגלית, והסביר להם שהדירה הזאת מאוד מוצאת חן בעיניו וביקש מהם יפה שיתנו לו אותה, הם אכן השתכנעו וקבלנו את הצריף הזה.

בצריף הזה קיימנו את רוב  המסיבות של השכונה כגון: חתונות, בר מצווה, בריתות ועוד כי הצריף הזה היה רחב יותר ומתאים להכיל אנשים רבים.

כאשר הגעתי לגיל שש, בחופש הגדול הגיעו נציגים מהקיבוץ ובקשו מההורים שלי שאלך אליהם לחופשת הקיץ. הייתה עזרה הדדית בין כל התושבים בארץ. זו היתה חופשה מאוד מעניינת ומשמחת בקיבוץ דגניה ב' ליד הכנרת.  בתום החופש המארחים שלי לקחו אותי הביתה חזרה, וביקשו מהורי לקחת אותי אליהם לקיבוץ ולגדל אותי כביתם, הם היו ניצולי שואה ללא ילדים, הורי הזדעזעו. עם כל הרצון ואהבת הזולת והמולדת הם לא הסכימו להעביר אותי למשפחה אחרת.

בתחילת הקליטה שלנו בארץ אבי עבד קשה מאוד. הוא היה חופר בורות להתקנת עמודי טלפון ועמודי חשמל באדמה, בקיץ החם היה עורו נשרף ומתקלף ואמי הייתה מורחת לו על הגב משחה נגד כוויות.

את רוב האוכל במעברה קיבלנו בתלושים לפי מספר האנשים שהיו במשפחה, אבי היה מביא מהקיבוץ שבו עבד שקים של גזר, מלפפונים ועוד, כבונוס על עבודתו, וחילקנו חלק מזה לשכנים. נכנסתי לגן הילדים ולא ידעתי מילה בעברית, אבל התאקלמתי מהר כי כולם היו עולים חדשים וזה לא היה יוצא דופן.

היה קר מאוד בחורף, וחם בקיץ, בתוך הצריף, ללא מאוורר וללא מזגן. שירותים היו רק מחוץ לצריף, ולכן הלכנו לשירותים רק בליווי אימי ביום ובלילה.

ליד המעברה היו גבעות ועל אחת הגבעות התחילו לבנות בתים חדשים, זה היה נראה לנו כחלום רחוק… עד שהזמינו אותנו והעניקו לנו בית דו משפחתי עם עמודים למטה וגינה גדולה מתחת לבית. אבי הקים לול תרנגולות ואת הגינה הוא טיפח ושתל עצים, פרחים וירקות. הבית היה ממוקם מול גבעות ירוקות עם נוף מקסים כמו בציור. אכלנו פירות וירקות מהגינה בטעם של פעם, טעם מיוחד.

בבית היה חשמל זורם ומים. התרגלנו לשכנים החדשים ויצרנו עם השכנים החדשים שכנות כמו משפחה, זה היה נחוץ לנו כי רוב המשפחה של אימי לא הייתה אז בארץ.

באחת השבתות אמי נסעה לבקר בת דודתה ביפו. באותו ביקור פרצה מלחמת סיני, אימי ואחותי הקטנה נשארו אצל בת דודתה כי היה אסור להם להגיע הביתה מפאת הסכנה. המלחמה נמשכה כשבוע. לא היו מכתבים ולא טלפונים, ולא ידענו מה קורה. אחרי שבוע היתה הפוגה, אימי חזרה הביתה ונרגענו. שמענו בחדשות שאונייה מצרית בשם אברהים אלאוול חדרה לטריטוריה של ישראל ואימה על החופים של יפו תל אביב זה נאמר בחדשות, היינו בחרדה עד שנאמר שהיהודים הטביעו אותה.

בעלי אמר שהארץ היא כמו בחורה שצריך לחזר אחריה, היא מערימה קשיים עד שהיא מתרצה ואז היא מחזירה אהבה.

באותה תקופה אבי עבד קשה, גם בלילות היה מקבל הזמנות מהשכנים והיה מכין להם רהיטים מתחת לבית שלנו, בנוסף לעבודתו הרגילה בנגריית קיבוץ גינוסר. לכן לא הרגשנו מחסור באוכל. זכור לי שפעמיים בשנה – בחגים – ההורים שלי הרשו לעצמם לקנות לנו בגדים.

למרות זאת  מצבנו היה יותר טוב מאחרים, וכשהגיעו אליי חברות הן התלהבו גם מהמעט שהיה כמו ירקות, פירות ועוד… ותמיד ידעתי שצריך לכבד, ולחלוק, כי בהיותי קטנה הרגשתי את המצוקה של אחרים וזאת ירשתי מהוריי. כמו שהם דאגו לקשישה הבודדה ואימצו אותה אליהם, או דוד רווק שהיה סמוך לשולחן ההורים שלי.  אימי הסתפקה במועט, למשל כשהיינו ב"שער העלייה" חילקו לחם שחור. זה היה לה טעים והיא שמחה מאוד שהיא יכולה להסתדר ולחיות מהלחם הזה. ירשתי מהורי גם את אהבתם למדינה.

הגעגועים למשפחה בשנות ה- 50 היו קשים. לפעמים ראיתי את אימא או אבא דומעים כאשר הם מספרים על דודים, דודות, וסבתות. ואז התחילה עלייה והמשפחה לאט לאט התאחדה. בארץ היינו מארחים דודים בני דודים והיה שמח מאוד. היו לנו בני דודים שעלו לבדם ללא הורים, כי דודתי נפטרה בשעת הלידה, ובעלה התחתן שוב והקים משפחה במרוקו, בני הדודים היו אצלנו כבני בית בשבתות וחגים.

אחד מבני הדודים סיפר לנו על השואה, שלא זכור לי שידעתי את זה לפני כן. הוא אמר שהנאצים רצחו שישה מיליון יהודים. הייתי בהלם, אמי הרגיעה אותי ואמרה שזה נשמע לה קצת מוגזם. יכולתי להאמין כי ראיתי אנשים שגרו בטבריה עילית בבתים כמו קראוונים, הם היו רזים מאוד והתנהגו מוזר. ליד הדלת יבשו בשמש נקניק ובשר. אני מאוד פחדתי להתקרב, זאת הייתה תמונה שזכורה לי מאוד בילדותי.

ארצנו הקטנטונת נרקמה ממספר רב של אנשים מרקע שונה, שפות שונות, ארצות שונות, לאט לאט נוצר חיבור מיוחד וקשר בין כולם. כך נרקמה יריעה אחת מפסיפס של תרבויות שונות. את אהבתי למדינה ינקתי מהוריי מוריי וכל משפחתי. קיבלנו את הקושי באופן טבעי כמו את היופי של הטבע, אנשים טובים בסביבה, היחס והחום שאנשים השפיעו עלינו לטובה.

הזוית האישית

מירי ואליאן: ממש אהבנו את התכנית, ואנחנו רוצים להשתתף בא גם בשנים הבאות אנחנו מאחלות אחת לשנייה שדברים רעים כמו שקרו פעם לא יחזרו על עצמם.

קישור לסיפורה הקודם שהעלתה מירי: גיבורי העלייה לאורך שנות המדינה.