מאגר סיפורי מורשת

כמו שציינתי, בסה"כ חוויתי ילדות טובה ברומניה. היו לי הרבה חברות בבית הספר, ולמעשה וחרף הדברים השליליים, לא הכרתי ארץ ובית אחרים. כמו שאמרתי, הליך אישור העליה היה קצר באופן מפתיע, ולכן העזיבה של רומניה נפלה עלי בהפתעה, ועוררה בי חרדות ודאגות מפני עזיבת הארץ המוכרת לי והגירה אל הלא נודע. לרגשות אלו התלוו גם רגשות הצער עקב הפרידה מכל חברות הילדות שלי, שאותן לא חשבתי שאראה שוב.

אבל, כל החרדות, כל הדאגות וכל הצער, נעלמו מאליהם כאשר מעל סיפון האניה, שם הצטופפה לה קבוצת העולים מרומניה, מרוקו, צרפת ומקומות אחרים בעולם, נתגלתה לעיניו העיר חיפה למרגלות הכרמל. אני חשתי שהגעתי הביתה, ואפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון.

עד היום זכורה לי הנסיעה במונית של הסוכנות היהודית אל הבית הראשון שיועד לנו בישוב אבן יהודה. אני זוכרת את מראות החיילים העומדים בטרמפיאדות וניחוח ההדרים באביב שהלך והתגבר ככל שהתקרבנו לשרון.

עוד באותו יום נסענו באוטובוס לעתלית על מנת לבקר את סבי וסבתי, הורי אמי, שהתגוררו שם, ומשם עדיין באותו יום, אני אחי נלקחנו על ידי דודנו ללון בצפת וזכינו לראות גם את יופי הגליל בעליות לצפת.

הורי השתקעו בדירה בעיר קטנה וצעירה בגליל נצרת עילית, ואשר גלי העליה של שנות השישים הביאו לפריחתה ולהרחבתה. אני נשלחתי לקיבוץ על מנת ללמוד עברית באולפן. וכך מצאתי את עצמי בקיבוץ מסילות בעמק בית שאן, משכימה קום לעבוד בלול ובמטעים, ולאחר מכן חובשת את ספסלי האולפן ולומדת את השפה העברית.

לאחר סיום הלימודים באולפן שבתי לנצרת עילית על מנת להשלים את לימודי התיכון (עליתי בכיתה י"א!). בנצרת עילית פגשתי את מי שלימים יהיה בעלי ואבי ילדי, טיבי (משה) ריף ז"ל, שגם הוא היה עולה חדש מרומניה.

אנו הקמנו בית ומשפחה בנצרת עילית, בעלי שרת שנים רבות בצבא הקבע, אני עבדתי במשרד החינוך שבנצרת עילית. נולדו לנו שלושה בנים, רן גיל ואורון.

ברבות השנים, גם ילדי גדלו והתחתנו והקימו משפחות משלהם. ובשנת 2005, לאחר שבעלי נפטר, עברתי להתגורר בעיר מודיעין, שם מתגורר בני הבכור, ועכשיו באתי לספר את סיפורי במסגרת תכנית הקשר הבין דורי עם נכדי יובל בנו של רן.

לסיכום אבקש להגיד שאהבתי לארץ ישראל, אהבה ממבט ראשון, רק הלכה והתחזקה במהלך השנים, ותמיד חיפשתי איך להעמיק בלימוד ההיסטוריה והמסורת של המדינה והעם היהודי.