מאגר סיפורי מורשת

הסיפור על סבתא שלי לפי דבריה:

נולדתי בשנת 1949 בעיר סקופיה במקדוניה-אחת הרפובליקות של יוגוסלביה לשעבר.

אמי ז"ל דייזי דבורה פיאדה הייתה מורה לפסנתר ומנצחת של תזמורת הקונסרבטוריון העירוני.

אבי ז"ל ד"ר רפאל פיאדה היה מנהל מחלקת נשים בבית החולים העירוני.

וסבתי האהובה ז"ל שקראתי לה נונה.

סבתי וסבי גרו איתנו בדירה גדולה ומפוארת בבניין מגורים.

למדתי בבית ספר לא יהודי והיו לי הרבה חברות לא יהודיות.

בשעות אחר הצהריים למדתי פסנתר בקונסרבטוריון וחן שיעורים בצרפתית.

בכל חופשת חורף שנמשכה כשלושה שבועות, אבי ז"ל היה לוקח את אחותי טל ואותי לחופשת סקי בהר שבאזור מגורינו. זו הייתה חוויה נדירה ומיוחדת במינה!

קשר מיוחד במינו הוא הקשר בני לבין נונה, לעולם לא אשכח את החוויות שחוויתי איתה בחופשות כמו למשל: הצגות בלט ואופרות בתיאטרון, ביקור בגן חיות, משחקי חברה, שעות רבות של סיפורים על משפחתה שנספתה בשואה ובמיוחד הקשר המדהים שבינינו היה הוא שהייתי עבורה גם נכדה וגם בת (אני נושאת את שמה של בתה שנספתה בשואה בהיותה בהריון) וגם לא אשכח את הפתגם שאבי ז"ל היה אומר לי: "קולטורנו אינטלקטואלנו".

בשנת 1962 בהיותי נערה בת 13, במהלך הלימודים בבית הספר הודיעו לפתע שהנחל בשם ורדר שחוצה את העיר לשניים עלה על גדותיו והיווה סכנה לחיי תושבי העיר שבתיהם על גדות הנחל, סבתי נונה הייתה גרה באחד הבתים וחייה היו בסכנה, שחררו את כולנו הביתה אך אני הלכתי מיד לבית סבתי נונה ולנסות להציל אותה, וכן כך היה, הגעתי ברגע האחרון שהבית כבר התמלא במים וברגע אחרון הצלתי אותה ומאז היא חזרה להתגורר איתנו עד שיסיימו לבנות את ביתה מחדש.

לאחר שנתיים אסון נוסף פקד את עירנו: רעידת אדמה! בקיץ 1964 סבתי נונה ואני נסענו לבלגראד-עיר הבירה לשעבר של יוגוסלביה להתארח אצל אחותה של נונה.

נהנינו מאוד, עשינו הרבה טיולים וכעבור שבועיים היינו אמורים לחזור הביתה וביקשתי מנונה להשאר עוד יום נוסף ואכן הסכימה וזה היום ששוב הצלתי את חייה-כאשר ברעידת האדמה שהתרחשה בעירנו, ביתה נהרס כליל והיא נצלה.

בעקבות רעידת האדמה שפגעה גם בביתנו, הורי החליטו לעלות לארץ ישראל.

כשהגענו לארץ כעולים חדשים, היה לי מאוד קשה הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית. לא ידעתי אף מילה בעברית ולא הייתה לי אף חברה, הייתי בת 15, כעולים חדשים גרנו בצריפים בגבעת שמואל ושם גם למדתי באולפן עברית.

אבי קיבל עבודה כרופא בבית חולים דג'ני ביפו ואנחנו עברנו לגור בחולון בדירה שקבלנו מהסוכנות היהודית.

בינואר 1965 בהיותי נערה בת 15, פגשתי לראשונה בהתרגשות רבה נער בן 16, ושמו דוד -שכן מאותה קומה, יפה תואר שנתן לי מכתב כאשר על פניו ראיתי מבוכה ובו זמנית שמחה.

במכתב הזה שהיה מרגש מאוד כתוב בשפה בולגרית שהיא מאוד דומה לשפת האם שלי-הוא הציע לי חברות! שהיא למעשה הפכה לנישואים מוצלחים ומאושרים עד היום הזה.

בשנת 1973 בשמחה ללא גבול, הפכנו להורים מאושרים כאשר נולדה בתנו הבכורה מלי. לא היה גבול לשמחה ואושר שחווינו.

כעבור 3 שנים נולדו לנו תאומות זהות-דבורית ורפאלה, וכמובן ששוב לא היה גבול לשמחתנו הרבה.

גידלנו וחינכנו אותן על הצד הטוב ביותר, השקענו בהן רבות הן בחינוך, חינוך מוזיקלי, נסיעות לחו"ל על מנת להכיר תרבויות שונות, אתרים היסטוריים ונופים מרהיבים עין.

בהגיען לגיל בת המצווה, החלטנו בעלי ואני לעשות טיול של חודשיים ימים לארה"ב וקנדה.

אחרי השירות הצבאי, כל אחת מהן בחרה במסלול האקדמי, למדו באוניברסיטה, סיימו בהצלחה ובהצטיינות..לא הייתה גאווה יותר גדולה מזו עבורנו כהורים.

בדרך הטבע, כל אחת מהן התחתנה וב- 7 לאוקטובר 2004 ליווינו בעלי ואני את בתנו דבורית לביה"ח לחדר לידה, אחוזי התרגשות בלתי מוסברת בשעות הערב-הפכנו בעלי ואני לאנשים הכי מאושרים בעולם! כאשר שמעתי את הבכי הראשון של נכדי הבכור-נדב. אין מילים בפי לתאר את האושר, השמחה, ההתרגשות, הדמעות שזלגו ללא שליטה וכשנכנסתי לחדר הלידה חיבקתי ונישקתי את בתי, ליטפתי, חייכתי ועטפתי בחיתול את נכדי הבכור. וצעקתי: "אני סבתא! אני סבתא!" אין אדם מאושר יותר ממני בעולם.

6 חודשים לאחר מכן ליווינו בעלי ואני את בתנו רפאלה וב- 14 לאפריל 2005 שוב מלאי התרגשות, שמחה, דמעות ואושר שמענו מחדר לידה את הבכי הראשון של נכדתי-אורין.

וכעבור 3 שנים בעוד שנדב היה בן 4 ואורין בת 3, ב- 27 לאוקטובר 2008 נולד נכדי השלישי-עידן! אח לנדב. בעלי הסבא הגאה והמאושר היה סנדק בברית המילה של עידן ועמד להחטיף לרב שהכאיב לו. כאשר אני בכיתי ללא גבול.

אחר כך נולדו יעל, עלמה, איילת ויונתן!

והיום- בעלי ואני הקרואים: "תתי וסבוש" גאים ומאושרים לגדל את 7 הנכדים, לשמוח בשמחתם, לנסוע לטיולים, לחגוג את ימי ההולדת והחגים ובמיוחד בחופשות אני נוהגת ומקפידה לחוות איתם חוויות משותפות.

הקשר ביני לבין נכדיי הוא קשר הדוק ביותר, האהבה ביני לבין נכדיי היא האהבה הגדולה ביותר בעולם, למסירות, לדאגה ולנתינה ללא גבול.

אני רוצה להתייחס במיוחד לנכדי עידן, ילד אינטיליגנטי מאוד, עם לב ענק, כשרון במשחק, חוש הומור מפותח מאוד, תלמיד מצטיין, אחראי, מזה שנתיים כל יום מתקשר אליי בצהריים בסיום הלימודים-מה שמאפיין אותו במיוחד כילד אחראי ודואג.

עבורנו,"תתי וסבוש" (שמות שהנכדים נתנו לנו) כל נכדינו מהווים עוגן והצדקה לקיומנו.

ואני-עידן, המתעד של הסיפור רוצה לומר שאפילו בחלום לא יכולתי לדמיין סבתא וסבא יותר טובים מהם!

הזוית האישית

מספרת: אני נהניתי מאוד, אני חושבת שהתכנית היא מאוד חיובית ומופלאה ותורמת רבות בין קשר של סבתא ונכד.

מתעד: אני חושב שהתכנית הייתה מאוד כיפית ומעוררת השראה.