מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של ווללאו בן ברקו טרקין כפי שתועד ע"י הסטודנטית אסתר אלמו.

"שמי ווללאו ברקו (Welelaw barko) טרקאיי, בן 50. נולדתי בכפר ווזבה uzava)) שבאזור העיר גונדרבאתיופיה, זהו כפר יהודי ואין בו אף נוצרי. כשהייתי ילד גרתי בכפר עם ההורים שלי, דודים, בני דודים ובני משפחה נוספים. בגיל 10 לערך סבא שלי ביקש שאגדל אצלו, הוא בא לקחת אותי ועברתי לגור אתו במאור (mawor).

בגיל 21, כחודש אחרי שהתחתנתי, הייתה שמועה שקבוצת אנשים מתארגנת לעלות לארץ ישראל. כולנו רצינו להגיע לירושלים, לכן אני, אשתי, שני אחיי ודודים שלי יצאנו יחד לדרך. ההורים נשארו בכפר ולא הלכו אתנו. את המסע התחלנו 77 אנשים, והמסלול היה דרך סודן כמו כל היהודים מאתיופיה. הלכנו דרך ארוכה. בהתחלה יצאנו מדֶבָּרְק לכיוון צפון. היו גם אנשים בשוואדה (shuada) , בסך הכל יצאנו 77 אנשים יחד.

יצאנו למסע דרך טגריי (tgre) עם פנים לצפון. הלכנו דרך בואחית (boahit), אחר כך אוזיהה (uzie),  אדירקאיי (adirkay) ומאיצבריי (mayzevre) – שמות של מקומות בהם עברו בטגריי. הגענו למאיצבריי ושם אמרו לנו את הכיוון לסודן. צריך לעבור בכפר זה. באותו הזמן היה חורף, בתחילה לא רצינו ללכת בחורף העדפנו ללכת דרך העיר,  אז הלכנו דרך שירהה (מקום) לכיוון טגריי. הלכנו עד שהגענו לאריתריאה.

בהתחלה הגענו לאויינה מושם לשיררו. בשיררו אמרו לנו – שזהו, כאן אתיופיה נגמרת. שיררו זו עיר קטנה על הגבול בין אריתריאה לאתיופיה, ושם אמרו לנו האנשים שעזרו לנו "זהו אתם לא איתנו", כלומר אמרו לנו אתיופיה נגמרה, ועכשיו אנחנו באריתריאה שזו ממשלה אחרת. הגענו לגבול, שאלנו אותם אם אפשר לעבור שם ואמרו לנו שיכול להיות כן ויכול להיות שלא. שאלנו אותם אם הם מכרים אותם, הם ענו שכן אך הם לא יודעים מה הם יעשו לנו, והסבירו שהבחירה להשאר היא שלנו. בשירה היינו 77 אנשים ויצאנו רק 27 אנשים, חלק נשארו בשירהה, לא הלכו כי היה חורף, הם רצו ללכת בקיץ ואנחנו רק רצינו להגיע לסודן.

לא ידענו מה צריך לעשות, אמרו לנו  אתם נכנסים לשוויה (shivya) באריתריאה, בזמן הזה היו שם מורדים, לא הייתה ממשלה באריתריאה וממשלת אתיופיה שלטה שם בעקבות כך הייתה מלחמה בין אתיופיה לאריתריאה. אמרו לנו להישאר, לא רצינו ללכת לסודן. הציעו לנו להישאר ולקבל כמה שקים של אוכל שנוכל להתקיים עד הקיץ ואז נמשיך במסע שלנו. סירבנו שוב והם הבינו כי ברצוננו להתקדם. משם המשכנו ללכת לשיללו (SHILALO )

שאלנו אנשים בדרך איך מגיעים למקום מסויים, מה המרחק מעיר לעיר, אם יוצאים בשעה מסויימת מתי מגיעים- וככה התקדמנו. היינו יוצאים מוקדם בבוקר ומגיעים בלילה או לפעמים בערב. הגענו לשיללו מצאנו שם בית ספר הרוס שהיה ריק, נכנסנו אליו ונשארנו לישון שם. למחרת בא מישהו ודיבר איתנו, הוא שאל " לאן אתם רוצים להגיע"? אמרנו לסודן. "ומה אתם רוצים?", אמרנו שאנחנו רוצים אוטו לסודן ואנחנו נשלם לו. הוא אמר לנו טוב אז תישארו היום ומחר תלכו. הסכמנו ונשארנו. למחרת הוא חזר עם עוד אנשים והם אמרו לנו שבגלל החורף הדרך נהרסה בגשם ואוטו לא עובר (למעשה בכוונה) אמרו לנו אתם צריכים ללכת ברגל זאת הדרך היחידה עד לעיר תקומבייה לכיוון העיר אסמרה. הם כיוונו אותנו לעיר שהיא לא בכיוון של סודן.

אנחנו לא ידענו. הקשבנו להם, והם הביאו לנו מישהו שייקח אותנו. יצאנו בחמש בבוקר והגענו בערך בשעה תשע בערב לתקומבייה. נכנסנו כרגיל לבית ספר נטוש – חיפשנו תמיד בתי ספר הרוסיםנטושים. הוא הכניס אותנו לשם והלך. ישנו שם, למחרת באו ושאלו אותנו לאן אנחנו הולכים, התחילו לשאול הרבה שאלות, מאיפה אתם הולכים? מי נמצא בישראל? מי הביא אותנו? אמרנו שבאנו לבד ואז שאלו מה עשתה ממשלת אתיופיה? מה הם עשו לנו? ענינו להם שברחנו משם ובאנו לכיוון סודן. בקשו מאתנו להישאר שם ושידברו אתנו אחר כך. אחר כך בא מישהו ושאל אותנו עוד פעם שאלות, היה לו מכשיר הקלטה, הוא הקליט אותנו. הוא אמר לנו אנחנו נביא לכם מים, אוכל, ותישארו שבוע. שאלנו מדוע והם ענו – כי אתם עייפים באתם ברגל דרך ארוכה. כל הדרך שהלכנו עד כה לקחה לנו חודשיים.

מהכפר עד לתקומבייה הלכנו ברגל חודשיים. בדרך היה קשה מאוד, ביומיים האחרונים לא היה מים. היו אתנו גם ילדים. אמרו לנו להישאר שבוע אז נשארנו שבוע. יצאנו 27 אנשים. אחרי שבוע אמרנו להם שאנחנו הולכים. שאלו לאן? השבנו לסודן. הם אמרו לנו  שהם יביאו לנו רכב ומחר נצא. אחרי כמה שעות אמרו שהאוטו לא יכול לנסוע, ושוב חזרנו על אותו הסיפור..

שאלנו למה? הם אמרו כי עכשיו חורף יש בוץ והאוטו לא עובר, הכבישים נהרסו בגשם. נביא לכם משהו שהוא מורה דרך ותלכו איתו. לא שילמנו כסף, הם נתנו לנו, כאילו, עזרה כדי שלא נלך למקום אחר. בכוונה הביאו לנו מורה דרך. הם טענו שהבנאדם שהביאו יראה לנו את הדרך. הוא ידע אמהרית, ראינו אותו ודיברנו איתו. שאלנו אותו אם הוא לוקח אותנו? הוא ענה שכן. אז קבענו איתו שמחר בבוקר אנחנו הולכים. אמרנו לו תיקח אותנו לסודן ונשלם לך כסף. הוא אמר בסדר. עד עכשיו חשבנו שהאנשים שעזרו לנו במהלך הדרך הם אזרחים רגילים אבל לא ידענו שהם היו מורדים. האדם שהם הביאו לנו היה אזרח ולא חייל- מי שהיו סביבו היו חיילים. כאשר הם שמעו שהוא לוקח אותנו לסודן, הם באו אחרי כמה שעות ואמרו לנו שמורה הדרך חולה והוא לא יכול לקחת אותנו. החליפו לנו מורה. הם לקחו אתו ככל הנראה לכלא. הם התעצבנו שהוא אמר לנו שיקח אותנו לסודן ולכן הביאו לנו איש שלא יודע אמהרית בכלל . למחרת יצאנו בארבע בבוקר, כל היום אמרו לנו שיש בדרך מקום שמוכרים שם אוכל ושאיי (תה), חנות כזאת שמוכרים אוכל ושתייה ואפשר לנוח שם. אולם אין שום מקום כזה. זאת הייתה  דרך ארוכה מאוד.

היה לנו אוכל שנשאר מהשבוע ששהינו בתקומבייה, הביאו לנו שק קמח ואנחנו הכנו אוכל. המשכנו ללכת ושאלנו את מורה הדרך החדש איפה נחים? המכולת? הוא עושה תנועה עם הידיים שהוא לא יודע, ורק אמר "יאללה יאללה יאללה".

המשכנו ללכת, התקרבנו ונהיה כבר חשוך. אמרנו לו שאנחנו לא הולכים עוד "אנחנו רוצים לישון או שתיקח אותנו לנוח". הוא אומר רק "יאללה יאללה", מראה לנו בסימנים את הדרך. הוא לקח את שני החמורים שהיו אתו ואמר לנו לבוא. לא היה עם מי לדבר. המשכנו ללכת והיה כבר חושך, הגענו וירד גשם, כולנו היינו רטובים, הגענו בשעה עשר בלילה לשם, לעיר גדולה ליד אסמרה. נכנסנו, הוא השאיר אותנו שם והלך. אני לא יודע לאן הוא נעלם, ברח. היינו רטובים עד מאד מהגשם, בקור עם ילדים קטנים וגדולים. מצאנו מקום מסתור ליד חנות עם סככה בחוץ. ישבנו מתחת , הכל היה סגור ואין אנשים בכלל. ישנו שם בלילה. למחרת על הבוקר באו שני חיילים, אמרו לנו לקום ולהצטרף אליהם. שאלנו לאן? אמרו "יאלה בואו אתם הולכים איתנו, תאכלו אוכל ותנוחו". שאלנו מה עם הדברים שלנו? אמרו "תקחו את הכל ובואו". לקחנו את הדברים שלנו והלכנו איתם. החיילים לקחו אותנו לבסיס צבאי והושיבו אותנו בצד. כל החיילים היו שם, נתנו לנו אוכל ושתייה. ישבנו וכל היום שאלו אותנו שאלות, היו שם גם שני עיתונאים. שאלו כל מיני שאלות במשך זמן רב, מהבוקר עד הלילה. בלילה אחרי שחלק מהאנשים נרדמו, באו ואמרו לנו "קומו". שאלנו לאן? אמרו נלך למקום אחר לישון. אנחנו ביקשנו מהם להישאר כי הילדים נרדמו כבר אך הם סירבו. אני זוכר שכשהיינו באתיופיה אמרו לנו שאם שוויה (מורדים) מוצאים יהודים הם הורגים אותם. אז פחדנו מאוד.

הם ידעו שאנחנו יהודים, היה לנו מסמך כמו תעודת זהות שכתוב שאנחנו יהודים-פלאשה. גם העיתונאים שלהם כל היום תחקרו אותנו. קמנו והוציאו אותנו מחוץ לעיר. אמרנו "זהו הם הורגים אותנו", כל אחד מאתנו בכה, האשימו אחד את השני על היציאה למסע הזה. לקחו אותנו למקום שנראה כמו בית ספר נטוש, מוקף בחיילים. הוא היה גדול עם שני חלקים, חלק אחד של חיילים וחלק שני ריק. לקחו אותנו לחלק הריק. אמרו לנו שאם אנחנו רוצים להתפנות אז לעשות זאת עכשיו כי אם אנחנו נכנסים לא נוכל לצאת. אף אחד לא התפנה, כל אחד אומר "אין כלום, הכל יבש". כולנו בפחד. הכניסו אותנו למקום סגור וקטן 27 אנשים. סגרו אותנו במנעול מבחוץ. אמרו לנו לא לצאת, "אתם לא תצאו עד שנבוא ונפתח" וגם אי אפשר לצאת, המנעול מברזל. אין חלון רק דלת אחת. ישנו שם. החיילים היו בחוץ. כל הלילה רבנו מי אשם. למחרת בבוקר הם באו ופתחו לנו את הדלת, נכנסו שלשה חיילים ושני עיתונאים.

החיילים היו אחרים והעיתונאים היו אותם אנשים. אחד ערבי נראה בהיר, אחד עם מצלמת וידאו והשני מקליט עם רדיו כזה. אמרו לנו לצאת, שמצלמים אותנו. יצאנו בלי נעליים, חשבנו שזה רק למעט זמן בחוץ. ביקשנו רגע לשים נעליים. אמרו לנו "לא צריך זה שנייה פה בחוץ, תשאירו הכל". אחרי שיצאנו, אמרו לנו שכל אחד ירים את הדברים שלו, יחזיק וניראה בדיוק איך שהגענו. ככה הוציאו אותנו. יצאנו מבית הספר הזה לכיוון שבאנו ממנו יום לפני. כל הדרך הייתה מלאה בקוצים באדמה. לא יכולנו ללכת, היינו עם כאבים בכפות רגליים. הם אומרים לנו "בסדר ככה באתם" בזלזול. כשהם מצלמים תוך כדי, היה להם כיף לצלם את זה. לקחו אותנו לכיוון הכביש של העיר, החזירו אותנו לעיר. כשהגענו לעיר החזירו אותנו שוב לבית הספר. עשו לנו כמה סיבובים כאלה וצילמו אותנו. בסוף החזירו אותנו, ישבנו, אמרו לנו תשבו בחוץ. ישבנו. שאלו אותנו שוב שאלות, מי אתה? מאיפה באת? בן כמה אתה? איך הגעתם? אותן שאלות שוב. אז הביאו סיר גדול מלא מים, כוסות קטנות של תה, חילקו לכל אחד כוס, "תעשו כאילו אתם שותים תה", ומוזגים לנו מים בשביל הצילום. בזמן שהם מצלמים הם אומרים לנו ככה אנחנו מקבלים אתכם. אנחנו נשלח את זה לישראל, כדי שישראל תבוא ותיקח אתכם. רק תגידו מה אתם רוצים. שאלו אם אנחנו מכירים מישהו מישראל? אח/דוד/ משפחה

לחלק מהאנשים היו קרובים בישראל. חלק ענו להם, היינו ככה כמה שעות. אחרי זה הם אמרו "עכשיו תלכו לחדר ליד, יש שם אוכל ומים תאכלו תשתו ותתקלחו, עוד מעט נבוא". שתינו מים, אכלנו והם חזרו בחזרה. הם אמרו לנו להיכנס לחדר, "אם תנסו לברוח תדעו שהמקום סביבכם מוקף פצצות, חוץ מזה יש סביבכם גם חיילים". השאירו אותנו שם והלכו.

היה שם אחראי על האוכל, אם משהו חולה אומרים לו והוא מעביר אותו לחיילים. שהיינו שם שישה חודשים. אחרי זה העבירו אותנו למקום אחר, בצד השני של העיר. שם הייתה חצר, לכל משפחה חדר ששימש כבית. מסביב להכל היו חיילים. אמרו לנו לא לצאת. יש חיילים בשערים. שאלנו שאלות כמו- מה עשינו? הלכנו ברגל ולא עשינו שום דבר, לא הרגנו אף אחד, אנחנו לא חיילים, אנחנו אזרחים. אנחנו רוצים ללכת לסודן. אמרו לנו "אתם יודעים מה, אתם הולכים להרוג אותנו. אתם עושים שם מלחמה עם ערבים, למה ישראל לוקחת אתכם? כדי שתהיו חיילים וכדי להרוג את הערבים, ואנחנו ערבים". אמרנו להם שאנחנו לא יודעים את זה. לא התכוונו לזה, שאנחנו רוצים רק לעלות לארץ ישראל וזהו. הם אמרו לנו "לא! אתם לא הולכים. שתדעו מעכשיו שאתם לא הולכים".

חלק ענו להם, היינו ככה כמה שעות. אחרי זה הם אמרו "עכשיו תלכו לחדר ליד, יש שם אוכל ומים תאכלו תשתו ותתקלחו, עוד מעט נבוא". שתינו מים אכלנו והם חזרו בחזרה. הם אמרו לנו להיכנס לחדר, "אם תנסו לברוח תדעו שהמקום סביבכם מוקף פצצות, חוץ מזה יש סביבכם גם חיילים". השאירו אותנו שם והלכו. השאירו לנו בנאדם שנותן לנו אוכל, הכירו לנו אותו ואמרו לנו שהוא יביא לנו אוכל, אם מישהו חולה להגיד לו כדי שיעביר להם וזהו. שם השאירו אותנו 6 חודשים. אחרי זה העבירו אותנו למקום אחר, בצד השני של העיר. שם יש חצר, לכל משפחה חדר ששימש כבית. מסביב להכל היו חיילים. אמרו לנו לא לצאת. יש חיילים בשערים. שאלנו שאלות כמו מה עשינו? הלכנו ברגל ולא עשינו שום דבר, לא הרגנו אף אחד, אנחנו לא חיילים, אנחנו אזרחים. אנחנו רוצים ללכת לסודן. אמרו לנו "אתם יודעים מה, אתם יודעים ?אתם הולכים להרוג אותנו. אתם עושים שם מלחמה עם ערבים, למה ישראל לוקחת אתכם? כדי שתהיו חיילים וכדי להרוג את הערבים, ואנחנו ערבים". אמרנו להם שאנחנו לא יודעים את זה. לא התכוונו לזה, שאנחנו רוצים רק לעלות לארץ ישראל וזהו. הם אמרו לנו "לא! אתם לא הולכים. שתדעו מעכשיו שאתם לא הולכים".

במשך ששת החודשים האחרונים אמרו לנו תנוחו מחר ניקח אתכם, מחרתיים, מחר ישחררו אתכם, וככה הטעו אותנו. רק עכשיו אמרו לנו- אתם לא הולכים. אין מה לעשות בכינו אך אין ברירה, נשארנו. היינו תשעה גברים, השאר היו ילדים ונשים. אמרו לנו שהגברים צריכים לעבוד, עבדנו כדי לקבל את אותו האוכל שמקבלים החיילים. בעבודה, יש חיילים שעובדים ולהם יש פועלים אנחנו עובדים איתם. החיילים לוקחים אותנו בבוקר ומחזירים אותנו בערב.

עבדנו בסלילת כבישים, בניית בתים ועוד. אחרי זה הקשו עלנו אף יותר, לקחו אותנו בשעה שבע בערב לעוד עבודה לילית. הייתה משאית מלאה עם 30-20 שקים, ובשקים היה קמח (חיטה) שמביאים מחוץ לארץ. לקחו אותנו בין שבעה לשמונה גברים, ואמרו לנו תרימו כל פעם שק וקחו אותו עד לבית עד שמסיימים לפרוק את כל המשאית. כל הלילה עבדנו בזה כמעט עד הבוקר. כל לילה. ביום הייתה עבודה אחת ובלילה מרימים שקים. במשאית היה אדם (נהג) שאומר "לך קח שק ששוקל 150 קילו. קח תרים". לא מעניין אותו כלום. אחד מאתנו נופל, בוכה, זה לא משנה להם. מי שמפיל- עוד פעם. בכוח. זה היה מזעזע. רק מלדבר על זה יש לי סיוטים. כל פעם מי שלא היה מצליח קיבל סטירה ובעיטות, פשוט התעללו בנו. ניסינו לשאול עוד פעם מה עשינו? ולמה? אמרו לנו "בלי שאלות". אין ברירה, השאירו אותנו. הנשים והילדים היו שם בבית בלי לצאת. רק אותנו, הגברים, היו מוציאים לעבוד בבוקר ומחזירים בלילה. ככה ארבע שנים וחצי עד שנת 1993. אז, השבייה ניצחו (אלה שתפסו אותנו- המורדים). הם לקחו את השלטון, הממשלה של אתיופיה ברחה מאריתריאה, והמורדים תפסו את כל החיילים האתיופים שנשארו בשטח אריתריאה. היו שני פארקים גדולים אחד למטה ואחד למעלה. זה היה שטח גדול מאוד בו הייתה באר של מים שמוציאים ממנה מים 40 מטר מתחת לאדמה. המורדים לקחו את החיילים האתיופים לשם בתור שבויים אחרי סיום המלחמה. הם נתפסו בלי כלום, גם ללא נשק, וחלקם נהרגו בדרך. המורדים שמו בפארק אחד כ- 3000 חיילים. בפארק השני כמעט 4000 חיילים, ובצד שהיו בו יותר חיילים הרגו את כל החיילים. ירו בכולם! כיתת יורים. נשאר רק פצוע אחד, גם אותו לקחו, לא יודע לאן. כל הגופות הסריחו את כל העיר. זה היה סיוט נוראי ובלתי נסבל, זה היה לידינו. החיילים היו בדיוק איפה שאנחנו שהינו.

החיילים עשו מטרגסט (טבח) ליד הבית שלנו, איפה ששהינו. הכל מסביב היה מוקף בחיילים כדי שאף אחד לא יברח וככה חיסלו את כולם. ריח הגופות הסריח באופן בלתי נסבל. אז לקחו אותנו משם. אני לעולם לא אשכח את זה. אמרו לנו "תמרחו אותם, את הגופות". צריך למרוח אותם. שאלנו "בשביל מה? איך נעמוד פה?" הם אמרו "לא מעניין אותנו" . היה אלכוהול נגד ריח, הביאו לנו מברשת ואמרו לנו למרוח להם את כל הגוף. מהבוקר לקחו אותנו לעשות את זה כדי שלא יסריחו הגופות.

פשוט אין מקום לקבור. שטח ענק של פארק והוא מלא בכ-3000 גופות. איפה אפשר לשים אותן?!  המשיכו לקחת אותנו כל בוקר למרוח אותם. זה לא עזר. היינו מקיאים, חולים, אי אפשר לתאר עד כמה זה היה בלתי נסבל. אחרי שלושה ימים ראו שזה לא עוזר. אמרו לנו לעזוב את הגופות ופשוט לשרוף אותן, לשרוף את כל הגופות אחת אחת. קיבלנו דלק כדי לשים עליהם קצת ולשרוף. החיילים עמדו לידינו ואנחנו שרפנו הם אמרו לנו "אתה שורף את אח שלך". אומרים לך דבר כזה? זה היה יכול להיות נכון, כולם היו אתיופים… לא ידענו. שרפנו את כולם וזה לקח כשבועיים. אחרי זה, מה שנשאר מהם היה עצמות. אדם ששורפים אותו כל הבשר יורד למטה והופך לאפר ורק העצמות נשארות.

פתאום הם שמעו שצריכה להגיע ביקורת מהצלב האדום, הם היו בדרך לעיר. זה קרה כי המלחמה נגמרה וראש הממשלה של אתיופיה, מנגיסטו, ברח והשאיר את כל החיילים שלו שם. וכך הם עשו. המורדים הביאו טרקטור כדי שיחפור בור גדול ועמוק, ואמרו לנו להעביר את כל העצמות ולהכניס לבור. זה לא נגמר, כל היום. תארי לך מה זה ללכת, לראות את העצמות ולהכניס אותם לבור. את עייפה, תשושה, הריח הבלתי נסבל, באמצע את בוכה. רק אנחנו נגענו בגופות, החיילים עמדו בצד וזה היה קשה. אחרי שסיימנו למלא את הבור הם הביאו טרקטור לכסות את זה כאילו לא היה כלום. הייתה תעלה נוספת שגם אותה מילאנו והם כיסו אותה. סיימנו שם.

זה נגמר ועכשיו העבירו אותנו לקבוצה השנייה של החיילים בפארק הראשון, שם לא היה דבר, גם לא אוכל. חלקם מתו, חלק עמדו למות. הכניסו אותנו לשם כי הם שנאו להיכנס ושנאו את הריח (ריח של ריקבון וגופות). אמרו לנו להגיד לחיילים השבויים ברמקול שיצאו ויחזרו לאתיופיה, לא יעשו להם כלום רק שילכו מפה. התחלנו לדבר אליהם ברמקול. בזמן הזה אח שלי גשאו, דוד שלי שטה ועוד אחד, הסתובבו בין האנשים ואמרו להם גם ללכת ופתאום הם מצאו את דמוז (בן דוד שלי) הוא היה אחד מהחיילים שנלקחו בשבי. פעם אחרונה שראינו אותו הייתה כשאנחנו יצאנו מאתיופיה לכיוון סודן  הוא היה באמבובר (כפר יהודי) ועכשיו הוא נמצא בין השבויים. הוא זיהה את גשאו וקרא לו הם לא שמו לב והמשיכו, ואז הוא קרא שוב והם הסתובבו והבינו שזה דמוז. הם שאלו אותו איך הגעת לכאן? הוא סיפר להם שאחרי שהמשכנו בדרך הוא נשאר באמבובר ולקחו אותו לצבא באתיופיה, הוא היה בגבול אסמרה ושם תפסו אותו המורדים והביאו אותו לכאן. כשהם סיימו את הסיבוב הם חזרו אלינו וסיפרו לנו שהם מצאו את דמוז. זה היה בהפסקה, הייתה לנו תעודת עובד שבעזרתה היו מזהים אותנו ויודעים שאנחנו שייכים לכלא. רק החיילים היו יודעים מי אנחנו ומזהים אותנו על פי התעודה. אזרחים וחיילים אחרים לא היו עושים לנו כלום כי הייתה לנו את התעודה. בזמן ההפסקה היינו הולכים לשתות תה ולנוח קצת. אחרי ששמענו על דמוז קינדה אחי, אני ועוד דוד הלכנו למקום שבו הוא היה. אחראי המשמרת שהוא חייל ממוצא קונמה ( kunama), זה סוג של עדה, לא טגרי. בגלל שעבדנו איתו הרבה זמן התחברנו והפכנו לחברים. אמרתי לו שאנחנו נכנסים לאזור של השבויים, לדמוז, וביקשתי שהוא יחפה עלינו ויגיד לחיילים שהוא הכניס אותנו לעבוד שם. הוא הסכים וכך נכנסנו. הבאנו לדמוז אוכל ושאלנו אותו "איך אתה תלך?" הוא ענה: "לא יודע". הוא היה נראה כמעט מת, רזה מאוד. הוא סיפר שלא אכל שלושה ימים, היו לידו גופות של חברים שלו שכיסו אותם בשמיכה. מי שהצליח לשרוד ישב ונשען על גופה שהייתה מכוסה שמיכה, חשבנו שזה אנשים שישנים והוא סיפר שזה גופות בכלל. היינו בהלם. אחרי שנרגענו שאלנו "איך תלך? איך נעזור לך לצאת מפה?" ניסינו לחשוב ביחד. הוא שאל "איך אני אגיע לאתיופיה?" ראינו שאנחנו מתעכבים ובגלל שהיה לי קשר טוב עם האחראי אמרתי להם נלך כדי שלא יעשו לנו בעיות. באתי לאחראי וסיפרתי לו שבן דוד שלי נמצא בין החיילים השבויים ואני רוצה לשלוח אותו לסודן. הוא ענה לי שאני יכול להיכנס למשרד ולהגיד לחיילים שאני רוצה שהוא יכנס אתנו לכלא ויישאר אתנו. וכך עשיתי. הלכנו דוד שלי ואני למשרד ואמרנו להם שבן דוד שלי נמצא בין החיילים השבויים, ושאלנו אם הוא יכול להיכנס ולהיות אתנו. שאלו אותנו "למה הלכתם לאזור הזה"? ענינו שהאחראי לקח אותנו לעבוד שם ובדרך מצאנו אותו. בתגובה ענו לנו "אל תתקרבו אליו, ושלא תכנסו יותר לאזור הזה". אמרנו להם "הרי כבר תפסתם אותו, אין לו נשק ולא כלום, שיכנס ויהיה איתנו בכלא". החייל ענה "לא! הוא הגיע כחייל ושימות ככה. זה לא מעניין אותי" יצאנו משם וחזרנו לעבוד. המשכנו לחשוב מה ניתן לעשות. הגיע ערב והלכנו לעבוד במשאית עם השקים. הנהג של המשאית היה סודני, הוא העביר קמח מסודן לאריתריאה. שאלתי אותו אם הוא מגיע לסודן והוא ענה שכן, והוסיף שהוא נוסע למחרת בבוקר. אמרתי לו "אני אביא לך כסף ותיקח אנשים אתך" הוא שאל "איזה אנשים?" לקחתי אותו לצד וסיפרתי לו שיש חייל אחד שהולך למות אין לו כוח ואוכל, אין לו כלום. אמרתי לו שאני אביא לו כסף בתמורה לכך שייקח את החייל. הוא אמר "טוב אם אתה משלם אני ייקח" ככה סיכמנו. אחרי שסיימנו את העבודה חזרנו לבית ואמרתי לכל אחד מהאנשים שייתן את כל הכסף שיש לו. כל אחד הוציא בערך עשרה שקלים ערך של הכסף האתיופי- ביר בשקלים) והבאתי לסודני בערך חמישים שקלים. הוא אמר לי תביא את החייל מחר בבוקר. בבוקר הלכנו לעבוד בעיר, ניגשתי לאחראי שלי ואמרתי לו שאני צריך ללכת לבן דוד שלי ושיחפה עליי, הוא הסכים ואמר שאם ישאלו אותו הוא יגיד שהלכתי לשתות או שהוא שלח אותי לעבודה אחרת כך סיכמנו והלכתי.

קניתי לדמוז נעליים, חולצה ומכנס אזרחיים והבאתי לו את האנסולה שלי (שמיכה). ביקשתי ממנו להביא את האדם שהוא הכי סומך עליו מבין השבויים שם. הוא הביא את אחד החברים שלו ולקחתי את שניהם. הגענו לסודני ואמרתי לו שאני אוסיף לו כסף ושייקח את שניהם לסודן. הוא הסכים והם עלו. לחבר של דמוז לא החלפתי בגדים הוא עדיין היה עם מדים. פתאום הגיעו חיילים וראו שאני נמצא למטה והם על המשאית, לי הייתה התעודה של העבודה עליי. החיילים שעצרו את המשאית הם חיילים שמשרתים בגבול והגיעו מהכפר ולא מהעיר. לא הכרתי אותם והם גם לא הכירו את העיר, את החיילים של העיר ואותי. הם צעקו לרדת מהמשאית, השבויים ירדו והחיילים שאלו אותם למה הם  על המשאית ואם הם רוצים ללכת שילכו ברגל. התקרבתי אליהם ואמרתי להם "תעזבו אותם". הם היו שלושה חיילים. הם שאלו מי אני הם דיברו בטיגרית. עניתי "אני גר פה, יש לי אישור מראש המועצה בעיר". הם שאלו "איזה אישור יש לך?" עניתי "זה מה שאמרו לי – לקחת אותם" הם צעקו לי "מי אתה?" ולקחו את זה שעם  המדים. התקרבתי אליהם ואמרתי להם שאם הם לא משחררים אותו אני אדווח על זה והם יהיו בכלא. הם צעקו לעברי "מי אתה בכלל? תראה תעודה". הראתי להם את התעודה שלי והם שאלו "מי הוא בשבילך?" עניתי "הוא בן אחותי". הוא היה יחסית שחור אז הם לא האמינו, הסברתי להם שאבא שלו שחור ושהוא בן אחותי. שניים מתוכם סירבו לשחרר אותו, אך השלישי אמר "תביאו לו אישור". יצא שאחד הסכים ושניים לא. אמרתי להם שוב "אם תקחו אותו אני אראה לכם מה זה" וחזרתי למקום שעמדתי בו לפני. אחרי כמה שניות הם צעקו לי לבוא, חזרתי אליהם, שאלו אותי "לאן אתה שולח אותו?" עניתי שילך לסודן או לאתיופיה, לאן שירצה. שאלו "כמה שנים אתה פה?" עניתי" ארבע", הם התרצו ושחררו את השבוי.

השבויים עלו למשאית ונסעו לסודן. אחרי שישה חודשים דמוז הלך לאדיס אבבה ומשם עלה לישראל חברו מהשבי חזר לעיר שלו. כשדמוז הגיע לארץ הוא סיפר בסוכנות היהודית שאנחנו נמצאים באריתריאה. לא האמינו לו, היו בטוחים שאנחנו מתים כבר. אף אחד לא ידע איפה אנחנו ומה עלה בגורלינו. הוא הראה להם את הבגדים ואמר שקנינו לו אותם והראה להם את האנסולה שהבאתי לו. הוא סיפר מי האנשים שאיתנו ושיש לנו ילדים כבר. אחרי שהוא שיתף  בסיפור הגיע אדיסו וודג' ושאל אותו האם זה באמת נכון, הוא ענה לו שכן וסיפר לו באיזה עיר אנחנו נמצאים.

אדיסו וודג' היה עובד של הסוכנות היהודית. אחרי שהוא שמע את הסיפור והבין הוא אמר לדמוז "בסדר תביא לי כסף ואני אסע לשם". כל המשפחה שלנו בישראל גייסו כסף והביאו לאדיסו. אחרי שהוא קיבל את הכסף הוא טס לאדיס אבבה, שם הוא שכר מישהו טיגרי (סוג של עדה) שמכיר את אסמרה (עיר) ונסע לשם. כאשר דמוז היה איתי, ולפני שהוא עלה למשאית, הסברתי לו בדיוק את סדר היום שלנו בעבודה ואיפה אנחנו נמצאים בכל זמן נתון, מרחקים, מקומות וכו'. את כל המידע הזה הוא העביר לאדיסו וככה הוא ידע להגיע אלינו. הוא הגיע בערב בזמן שאנחנו עבדנו, והוא ירד בדיוק במקום העבודה. סיימנו את העבודה ולקחו אותנו לבתים ורק גשאו ובן דוד שלי נשארו למקרה שתהיה עוד עבודה. אדיסו נכנס למקום שבו אנחנו יושבים בהפסקה ושאל אם יש "אמרה" (אנשים שיודעים אמהרית) שאלו אותו איזה אמרה? הוא ענה להם שהוא מחפש בחורה והוא רצה לשאול את האמרה עליה. העובדים אמרו לו שכולם סיימו לעבוד ואחד קפץ ואמר שנשארו שניים. הוא ביקש לקרוא להם, שאלו אותו בשביל מה? הוא ענה רק בשביל לשאול אותם שאלות באמהרית על הבחורה, הם הביאו את מי שנשאר. גשאו והדוד לא הכירו אותו. אדיסו שאל אותם "מאיפה אתם?" הם שאלו בחזרה "מי אתה?" הוא הסתובב לוודא שאין אנשים בסביבה ואז ענה להם "אני אדיסו וודג'", אנחנו הכרנו את השם שלו בכללי לפי שם משפחה של אמא שלו- שטה. הוא אמר להם "אני באתי לחפש אנשים תגידו לי אם אתם האנשים שאני מחפש". הם לא האמינו לו ושאלו אותו "מי אתה? מאיפה באת? את מי אתה מחפש?" הוא ענה להם שהוא בא מישראל ודמוז סיפר לו על האנשים שנמצאים במקום הזה. הם שאלו: דמוז הגיע לישראל? הוא ענה "כן" .אחרי שהוא סיפר על דמוז הם האמינו לו ואישרו לו שזה נכון והם האנשים שהוא מחפש. הם תיאמו ביניהם גרסאות למקרה שחיילים יתפסו אותו שהוא בא לחפש בחורה, אמרו לו לחכות שהם יסיימו ואז שיבוא אחריהם . החיילים היו רק מסביב לכלא, אבל במקום שגרנו לא עמדו חיילים בשער. גשאו והדוד חזרו לעבודה. שאלו אותם מי היה הבחור, הם ענו שהוא חיפש בחורה שלא הכירו ושהוא הלך. החיילים ראו שאין עבודה אז הם החליטו להחזיר אותם למגורים. הם ליוו אותם עד לכניסה ומשם הלכו לדרכם.

אדיסו והבחור שהוא שכר נכנסו אחרי זהאדיסו הגיע וראה את כולנו. סיפרנו לו כל מה שקרה לנו וישר אחרי אמרנו לו לצאת מהר כדי שלא יתפסו אותנו. ביקשנו ממנו רק שיעביר את כל מה שראה ושמע הלאה. הוא לא הסכים ללכת. הוא אמר "תנו לי שני ילדים אני אבריח אותם איתי" שאלנו "איך?" הוא ענה "תדאגו להוציא לי אותם מחוץ לכלא, לעיר, ואני אקח אותם". שאלנו אותו: "איך אתה רוצה שנוציא אותם, אם יתפסו אתכם אתה תמות וגם הם ימותו". הוא אמר אני אקח נערים לא ילדים קטנים מידי, בערך בגיל של גשאו. כל משפחה פחדה, כל נער שנשאל פחד שייתפס וימות. ניסינו לבדוק אולי הגדולים ילכו, הוא התנגד ואמר מי שיש לו אישה וילדים לא הולך אתו. חשבנו מה כדאי לעשות ואז גשאו אמר "אני מוכן לברוח". הוא היה בן 18-19 בערך. בן דוד שלי שטה אמר "אם הוא הולך גם אני הולך". חשבנו על תכנית הבריחה, גשאו היה קצת חולה היה לו פצע, לעיתים קיבלנו אישור לקחת אותו לרופא בעיר אסמרה ומחזירים אותו. אמרנו שלמחרת בבוקר נלך להוציא אישור לקחת את גשאו לרופא והמלווה שלו יהיה שטה- וכך היה.

הלכנו בבוקר והוצאנו אישור. בדרך כלל אני הייתי מוציא אותו והפעם אמרתי שאני לא יכול ככה שטה החליף אותי. הם יצאו לעיר אסמרה. ברכב אחד גשאו ושטה וברכב אחר אדיסו ואיש צוות שלו. החייל שהסיע אותם הוריד את גשאו ושטה בכניסה לעיר ונסע בחזרה לכלא, אדיסו היה מאחוריהם עם הרכב וביקש מהנהג לעצור ולאסוף את שני הנערים בתמורה לסכום כסף. הנהג עצר, הם עלו ונכנסו לעיר. הטיגרי שליווה את אדיסו נתן להם מחסה בבית אחותו. למחרת אדיסו רכש כרטיסים לאוטובוס עבור שלושתם – לא ידוע איך עשה את זה. ממקלה (עיר) לאדיס אבבה (עיר הבירה) הם נסעו ארבעה ימים באוטובוס. מאדיס הם טסו לישראל. ואנחנו נשארנו באותו המקום.

אנחנו אמרנו למורדים שהוא אושפז בבית החולים. הם לא חשדו בכלום. המשכנו לעבוד כרגיל, ואחרי חודש אדיסו הגיע לבד. הוא נכנס בלילה, אז הייתה אבטחה כבדה. היה אישור למי שמגיע מהעיר להסתובב שם וגם השער היה ריק וכך הוא נכנס. הוא אמר לנו שבעוד חודש בדיוק מאותו יום הוא יביא אתו מישהו מהסוכנות והממשלה כדי להוציא אותנו משם, הוא אמר "אם הם לא יתנו לנו אנחנו נביא מטוס מישראל שינחת בדיוק איפה שאתם נמצאים כדי לקחת אתכם, שלא תבהלו. אם תראו מטוס בלילה זה אנחנו שניקח אתכם בכוח". אחרי שהוא הודיע לנו את זה הוא הלך. אנחנו המשכנו כרגיל ובדיוק חודש אחרי הוא הגיע כפי שהבטיח. זמנה הוא אדם שהביא הרבה יהודים ישראל. הוא עבד אז בסוכנות, הגיע עם אדיסו ביחד. הם הלכו לממשלה של אריתריאה ואמרו להם "יש פה יהודים שתפסתם בכלא אנחנו רוצים שתשחררו אותם" הבחור שם אמר- אני לא יודע אין פה יהודים. הם ענו "יש, יש בעיר הזאת יהודים" הם סיפרו לו כמה אנשים היינו ומי אנחנו. הם אמרו "אנחנו רוצים לקחת אותם, אם תסרב ניקח אותם בכוח". הוא אמר "רגע אני אתקשר ואשאל". הוא התקשר לכלא ואמר להם עכשיו תכניסו אותם לחקירה. מי אמר את זה? מי הדליף? החיילים באו אלינו ולקחו את הגדולים לחקירה, ארבעה אנשים נחקרו. שאלו אותנו "איזה עוד שפה אתם יודעים? מי כותב? מי יודע לקרוא?" כאלה שאלות. ענינו "אף אחד לא יודע". הם שאלו "איך אף אחד לא יודע? "אמרנו "כן אנחנו לא יודעים". הם הזכירו מקרה שפעם אחת הם נתנו לכולנו לחתום ואני חתמתי את השם שלי, שאלו אותי "איך חתמת אם אתה לא יודע לכתוב?" עניתי שזה הדבר היחיד שאני יודע לכתוב. המשיכו לשאול שאלות והבינו שאנחנו לא יודעים כלום. הם אפילו שכחו ששאלתי אותם על בן הדוד השבוי שלי. אחרי כל זה הם החזירו תשובה לממשלה שאנחנו לא יודעים כלום. זמנה ואדיסו אמרו לממשלה שאם הם לא יסכימו זה יקרה בכוח ועלול לגרור למלחמה, הבחור בממשלה אמר לזמנה "טוב קחו אותם" הוא קיבל כסף (שוחד) ופחד ממלחמה עם ישראל, כך שהוא אישר לקחת אותנו. הוא התקשר לכלא ואמר להם "תכינו אותם אנחנו משחררים אותם" .

החיילים קיבלו את הבשורה ובאו לבשר לנו על השחרור. הם באו ואמרו לנו "עד עכשיו בזמן שהחזקנו אתכם שלחנו מכתבים לישראל, ניסינו ועשינו מאמצים בשבילכם ועכשיו סוף סוף הבאנו אנשים מישראל שייקחו אתכם. מזל טוב אתם משוחררים". ענינו- תודה רבה כאילו לא ידענו את האמת. הם הסבירו שיום למחרת אנחנו הולכים. אנחנו כבר ידענו מה קורה, ובערב הגיעו זמנה ואדיסו לספר לנו על השחרור. לאחר מכן הגיע מפקד בכיר ואמר לנו "מזל טוב אתם הולכים". ובאמת יום למחרת יצאנו משם, נסענו באוטובוס לאדיס אבבה ומשם לישראל. זה הרגע שסיימנו להיות בכלא באריתריאה – כמעט 5 שנים.

לסיכום, סבלנו הרבה בדרך. מאתיופיה לאסמרה הייתה דרך מאוד קשה שלא פרטנו שם. הרגע שהכי צורם לי בזיכרון ואני לא אשכח אף פעם זה העבודה עם הגופות, זה היה מזעזע. סבלנו המון קיבלנו הרבה מכות קשות, יש לי אפילו צלקת מאחורי האוזן שטיפלתי בה רק שהגעתי לארץ. כאשר הגענו לארץ שמו אותנו במרכז קליטה בקרית ים (חיפה), המזל שלי היה שבדיוק באותו מרכז קליטה היה גר סבא שלי ככה יצא לי לגור לידו. לשם הגיעו המשפחה, הורים ואחים, שלנו כדי לפגוש אותנו בפעם הראשונה מאז שעזבנו את אתיופיה. ציפינו כל כך לראות את כולם, במיוחד את ההורים ואז הגיע הרגע שלא מצאנו את אמא. שאלנו עליה ואמרו לנו שהיא נפטרה באדיס אבבה זה היה קשה מאוד. במרכז קליטה היינו אני גשאו וג'גאו שנה וחצי בערך, אני הייתי עם אשתי והיה לנו תינוק בן שנה וחצי שנולד שם (בכלא) גם ג'גאו היה עם אישה שהכיר בכלא התחתן איתה ונולד לו בן. וגשאו היה רווק. לילד שנולד לנו קראנו לו דסטה (שמחה) בעברית – מיכה, בבדיחות אנחנו אומרים שהוא אריתראי לא אתיופי. אחרי זה עברנו לגדרה איפה שהיו שאר המשפחה. אנחנו שם עד היום. היום יש לנו כבר 4 ילדים ברוך השם.

הזוית האישית

נימה אישית של הסטודנטית אסתר אסרס על התיעוד של ווללאו טרקאין:

התרשמתי מווללאו, כאדם שניחן באומץ בזמנים קשים. הוא הצליח להבריח את בן הדוד שלו מהכלא באריתריאה כנגד כל הסיכויים. אני מתפעלת מקור הרוח שלו אחרי כל מה שהוא עבר בדרך. אני מאחלת לעצמי את החוזק הפנימי שלו.