מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

והגדת לבנך

אלישבע ודן אור עם הנכד שלהם רועי אונגר
אלישבע ודן אור בצעירותם
סיפור חיי מימי מלחמת העולם השנייה, דרך הקמת המדינה, שירותי הצבאי והקמת המשפחה

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

אין זה סוד שלא השתתפתי ביציאת מצרים בה משה הוביל את העם לארץ ישראל, אך גם לי – כמו לכל אחד ואחת – יש את יציאת מצרים שלי, ועל חלקים ממנה אני רוצה לספר כאן.

 

השנים עד הקמת המדינה

הימים ימי מלחמת העולם השנייה, הבריטים שלטו בארץ ואני אלישבע הקטנה בת 4.

בהמלצת ראשי המוסדות הוקמה הבריגדה היהודית, שאבי שלום ז"ל התגייס אליה וכחייל בבריגדה ונשלח לאירופה להילחם בגרמנים.

גרנו בתל אביב, עיר חולות, המוקפת פרדסים וכפרים ערבים. ברחוב שלנו הייתה חנות מכולת קטנה, קיוסק, ואת החלב היה מחלק החלבן לבתים ומודד את כמות החלב שקנינו בפחית של ליטר, ואמא הייתה מכינה ממנו לבן וגבינה. רוכלים ערבים שעברו בשכונה היו מוכרים ירקות ופירות.

מרכז החיים שלנו, הילדים, היה ברחוב – שם שיחקנו קלאס, קפצנו בחבל, סוס ארוך, דודס ועוד.

בימי הקיץ החמים אמא הכינה סנדוויצ'ים ואודרוב – לים!  בים כמובן פגשנו את כל השכונה ולפני שהלכנו הביתה התקלחנו בחוף וכשהגענו הביתה הלכנו מיד לישון.

בארץ הסתובבו חיילים בריטים, הודים, סקוטים ואוסטרלים. בתור ילדים אהבנו את האוסטרלים שהיו "מתודלקים" (שיכורים). לא פחדנו מהם כמו שפחדנו מהבריטים, הם תמיד חילקו לנו סוכריות ומסטיקים, שבאותה תקופה לא היו לנו.

אחרי מלחמת העולם המשיך בארץ המנדט הבריטי. הייתי כבר בת 14 והבנתי מה קורה בארץ ובעולם.

אוניות מעפילים התחילו להגיע מאירופה והחלה מלחמת המחתרות. ההגנה, הפלמ"ח, הלח"י והאצ"ל נלחמו בבריטים, כל קבוצה נלחמה לפי האידיאולוגיה שלה. המתח בארץ הלך וגבר וכך גם השנאה לבריטים. הערבים ניצלו זאת ופרעו ביישוב היהודי בכל הארץ.

בכ"ט בנובמבר 1947 היינו צמודים לרדיו וספרנו יחד איתו מי "כן" ומי "לא" בעד הקמת מדינה ליהודים.

מיד עם הכרזת התוצאות הייתה התפרצות של שמחה, עד היום לא זכורה לי שמחה שכזאת. כל תושבי תל אביב היו מחוץ לבתים.

ביום הכרזת המדינה – ה' באייר 1948 – עזב הבריטי האחרון את הארץ ופרצה מלחמת השחרור שנמשכה 18 חודשים.

התקופה הייתה תקופת הצנע והאוכל היה מוקצב לכל משפחה לפי מספר הנפשות שבה, ולמרות זאת ההורים שלנו חילקו אוכל ושתיה לשיירות שעלו להציל את ירושלים והתארגנו ברחוב שלנו.

 

מחובשת קרבית לאחות בקיבוץ

בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי בנח"ל בתפקיד חובשת קרבית. הציבו אותי במשלט בסוסיתא ברמה, רק שתי בנות עלו עם מחלקה של בנים. בת אחת שבישלה ואני – חובשת (אוף כמה מחזרים היו לי…).  לאחר תקופה מסוימת עברתי עם הגרעין שלי לגינוסר שעל חוף הכנרת.

נהגנו לסחוב סירה ואיתה שטנו למנזר בטבחה ופעם אף גנבנו תרנגולות. למחרת הגניבה הנזירים באו לגינסור ותפסו אותנו מכיוון שמצאו את שרידי התרנגולות במקלחות של הבנים.

בשל תפקידי כחובשת הייתי צריכה להחליף את האחות של גינוסר שיצאה לחופשת לידה. אני, כל כך צעירה, הפכתי לחובשת של קיבוץ שלם.

אחד מתפקידיי היה להביא אוכל לחולים. אחד מהם היה סבא פייקוביץ – אביו של יגאל אלון. הוא היה מלטף לי את היד ואני נזפתי בו ואיימתי שלא אביא לו יותר אוכל אם ימשיך!

אחרי שירות של שנה בצבא, בשנת 1949, עלינו לקיבוץ מלכיה שבגבול לבנון. מלכיה הייתה אז יישוב קטן של 5 צריפים, שירותים – בור ספיגה, ומקלחת מפח מלאה חורים, שאפשר היה להציץ בעיקר מהצד של הבנים לבנות.

פעם ביום היה מגיע אוטובוס מחיפה עם הלחם בשק על הגג. ביום שהלחם ירד בתחנה אחרת נשארנו בלי לחם. פעם בשבוע נשלח אלינו גם סרט, וגם הוא הירבה לרדת בתחנה הלא נכונה.

במטבח בישלנו על פרימוסים עד שהגיע גז.

עדיין לא הייתה גדר שסימנה את הגבול בין ישראל ולבנון ואבנים סימנו את הגבול. אנחנו והחקלאים הלבנונים היינו מחליפים בינינו סיגריות ומים.

במלכיה הכרתי את סבא ביום בו נתתי לו זריקה. התחתנו בחתונה קיבוצית והביאו אותנו על כרכרה רתומה לחמור.

אוקי, בתי הבכורה נולדה ומיד עם הגיעי הביתה מבית החולים הכנסתי אותה לבית התינוקות והיא הייתה התינוקת של כולם וכך כל ילדיי.

כמה שנים אחרי נשלחתי לבית ספר לאחיות בשרון – קורס אחיות בין-קיבוצי מיוחד. לא הייתה תחבורה ציבורית מסודרת ורק 3 פעמים ביום היה אוטובוס לגליל.

רק פעם בשבועיים הייתה לי חופשה. היו פעמים שהייתי מגיעה לצומת ולא היה רכב שייקח אותי למלכיה. הייתי מתחילה ללכת ברגל מצומת כוח למלכיה עם דמעות ובכי על כך שאני מפספסת את הזמן עם הבנות לפני שעת ההשכבה. מתחיל להחשיך, אני עולה ובוכה.

סיימתי ללמוד והמשכתי להיות אחות הקיבוץ.

באותה תקופה היה מותר לאכול רק בחדר האוכל. אמא שלי לא יכלה לסבול שאין לנו עוגה ביום שישי בערב. היא הביאה לי סיר פלא ופתיליה, ובשקט ביום חמישי בלילה, כשכולם ישנים ואף אחד לא רואה ומריח, אפיתי עוגה. האמת היא שהשכנים הריחו… ולא הלשינו.

גם גלידה כמובן לא הייתה וכשהייתי נוסעת לאחת הערים במסגרת העבודה שלי, השתמשתי בכסף שקיבלתי כדי לאכול ולקנות מלוא התרמוס גלידה לילדיי ולילדי כל השכונה.

תמונה 1

הזוית האישית

סבתא אלישבע סיפרה בחן והומור את סיפור חייה המרתק לנכדה דן.

מילון

הבריגדה היהודית
חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה

ציטוטים

”גם לי, כמו לכל אחד ואחת, יש את יציאת מצרים שלי“

הקשר הרב דורי