מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה רווה, נולדתי בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. מקום לידתי (וגם לאחר מכן מקום מגורי המשפחה עד עלותם לארץ) היה בדרום פולין, מחוז כיבוש גרמני, שלזיה. לאחר המלחמה השטח סופח לפולין.

פולין הינה ארץ אירופאית, וגם מקום המגורים של המשפחה היה עם סגנון אירופאי, עם מנהגים אירופאיים. השלטון היה שלטון קומוניסטי, שלטון אשר היווה איום בקרב האוכלוסייה האזרחית (בפרט לאוכלוסייה היהודית) בפולין. ברחובות היו בנייני בטון גבוהים, רחובות אחידים עם אותו נוף לכל אותה אוכלוסייה שגרה ברחובות אלו. גרתי באחד הרחובות הללו, הרחוב המרכזי מבין רחובות מסוג זה באזור.

בקצה הרחוב ניצב מבנה גדול ומפואר, שהיה המבנה המסחרי, בדומה לקניון היום. במרכז הרחוב היה בית קולנוע (שהיה בו למשפחתי "פרוטקציה" משום שאחד ממנהליו היה שכן וחבר קרוב של המשפחה, ותמיד לקח אותי לקולנוע לצפות בסרטים בחינם). הנוף היה בעיקרו בנוי, היו מעט מאוד עצים ושדרות ירוקים אשר ניצבו באזור. ככלל, לא הוקצתה כל שכונה נפרדת ליהודים, מטבע הדברים האנשים הקרובים חיפשנו לחיות אחד בקרבת השני וכך בעצם משפחתי וכל החברים הקרובים התמקמנו באזור מגורים אחד.

אני זוכרת היטב את בית משפחתי אז, משום שגדלתי שם עד גיל 10. הבית היה בית של ארבעה חדרים עם ריהוט "כבד" אשר נשאר עוד מתקופת הגרמנים שברחו מפולין כשגרמניה הוכנעה במלחמה. הדירה הייתה בתוך אחד מהבניינים בקומה שלישית, ללא מעלית. ההסקה בבית הייתה באמצעות תנור הסקה שבער על ידי עצים ופחם שאבי דאג לאחסן את כל אמצעי ההסקה לפני בוא החורף. ההסקה אוחסנה במקלט/מחסן של הבניין. בבית היה ריהוט, רדיו וכל האביזרים שנדרשו לחיי משפחה תקינים של ארבעה נפשות.

בפולין למדתי בבית ספר יהודי עד כיתה ג'. כמובן שהשתלבתי בכל האירועים אשר היה ניתן לחגוג כיהודים. בנוסף לכך השתלבתי בפעילויות שאינם נושאות אופי יהודי וכל זה על מנת לשרוד ולהיות מקובל בקרב הילדים והשכנים אשר לא היו יהודים.

בפולין גרנו ליד אחות של אמי אשר שרדה את השואה וכל החגים והמאורעות המשפחתיים נחוגו ביחד עד אשר החל גל העלייה לארץ ישראל.

העלייה לארץ – ילדות בארץ

מסע העלייה החל בשנת 1957. המסע היה קשה בעיקר להורי – אשר ירדו את תלאות המלחמה. שוב החלו הנדנודים ושוב נערכנו אל הלא ידוע. המסע החל ברכבות ולבסוף עלינו על האוניה "תיאודור הרצל", לאחר שהות בצרפת המשכנו את המסע על אניית "מולדת", עמוסי ציוד ותיקים, משפחה עם שני ילדים הגענו לארץ המובטחת, הגענו לנמל חיפה ומשם נשלחנו לקריית גת. כעבור שנה הגענו לכפר סבא לשכונת עולים למעברה וההורים החלו לעבוד בעבודת כפיים לפרנסת המשפחה.

אחי ואני למדנו ובסיום התיכון התגייסתי לצה"ל לשירות ארוך (25 שנה) פרשתי בדרגת סגן אלוף.

אשרי שזכינו!!

השירות הצבאי

בסיום כיתה י"ב בבית ספר כצנלסון בכפר סבא, בשנת 1965 התגייסתי לצה"ל. תחילת דרכי בצבא הייתה מלאת חרדות על הדרך ועל המסגרת החדשה אשר אותה לא הכרתי וגם משפחתי לא הכירה. מלאת מוטיבציה ורצון עז לתרום למערכת הצבאית שובצתי בחיל הקשר בתפקיד מאוד ייחודי ומאוד אחראי. התפקיד בוצע במשמרות ובמשכי ימים ולילות רבים. בסיום שירות החובה נקלעתי למלחמת ששת הימים ונעניתי לפניות מפקדי והתגייסתי לשירות קבע.

שירות הקבע נמשך 25 שנה – במהלך השירות ביצעתי תפקידים רגישים, מבצעיים ומעניינים ביותר. עיקר התפקידים התבצעו במסגרת טיפול במשאבי אנוש, במערכות גדולות ובמערכת הלוגיסטיקה הענפה הגדולה. קודמתי בסולם הדרגות וסיימתי את שירותי בצה"ל בדרגת סגן אלוף – דרגה אשר מעטות מהחיילות אשר נשאו דרגה זו.

בתום שירותי הצבאי פתחתי בקריירה נוספת, קריירה במסגרת השירות הציבורי, בבית חולים תל השומר, כסגנית מנהלת משאבי אנוש של בית החולים הגדול ביותר במזרח התיכון. פעלתי שנים רבות בתפקיד זה, תרמתי רבות מניסיוני אשר נצבר במהלך כל שנות עבודתי.

נישואין והקמת משפחה

תוך כדי שירותי הצבאי בשנת 1971 נישאתי לבחיר ליבי, משה. גיבוש מסגרת משפחתית וכל אשר קשור בהקמת משפחה למשרתת בשירות הצבאי, בשירות קבע היה לא פשוט וזאת עקב צרכי צה"ל.

בשנת 1972 נולדה בתי הבכורה, רונית. בשנת 1976 נולדה בתי יפעת (אימא של עילאי). בשנת 1983 נולדה בתי הצעירה נועה.. בטיפוח התא המשפחתי נעשה בשותפות ובעזרתו הבלתי נלאית של משה ועל כך אני גאה ואסירת תודה עד ליום זה. במסגרת משפחתי המצומצמת סייעתי להורי אשר נזקקו לסיוע. במהלך השנים בנותי נישאו והקימו משפחות מפוארות, זכיתי לשבעה נכדים מקסימים ועל כך אני גאה מאוד.

הסיפור המרכזי: מצעד החיים – העצמה רגשית

כבת למשפחת ניצולי שואה שאבתי את השכול והכאב בכל שנות ילדותי – חייתי על הסיפורים, סיפורים על ייסורי הגוף והנפש אך גם על התגברות הרוח וניצחון התקווה.

רוח הנקם פעמה בי שנים רבות עד אשר הגשמתי את נקמתי. נקמה אשר באה לידי ביטוי בכך שנבחרתי להשתתף ב"מצעד החיים" כנציגת צה"ל, קצינה ראשונה, לבושת מדים צעדתי בגיא הגיהינום. הובלתי את "מצעד החיים" כשמאחורי צעדו נציגים מכל העולם, רבבות בני נוער יהודים, מכל קצוות עולם אשר באו להוקיר את קורבנות השואה.

צעדתי בגיא הגיהינום מאושוויץ 1 לאושוויץ 2 – הנודע כמחנה ההשמדה האימתי "בירקנאו". המרחק הוא כ-3 קילומטרים, זהו המסלול אשר צעדו הקורבנות. לצעדה ההיא קראו "צעדת המוות" וזאת בשל העובדה כי חלק מהצועדים נפלו בגלל הקור וחלק נורו בדרך.

יום המצעד היה יום סגרירי, יום גשום, קור עז אשר ביטא את תחושת מצב הרוח הקודר והכבד שהיה לי ביום זה. הצעדה החלה ובהגיענו לשערי בירקנאו (אושוויץ 2) ללא כל הכנה מוקדמת, ללא כל תיאום פרצה שורה אדירה מהטור שהובלתי – "עם ישראל חי". ההתרגשות והצמרמורת שאחזה בי בהישמע השורה האדירה הייתה אין קץ.

לצד הטור הצועד עמדו לצידי הדרך עיתונאים, אנשי תקשורת וטלוויזיה שתיעדו וראיינו את הצועדים ובכלל זה אותי. הריאיון היה ענייני, וכילדת פולין נשאלתי שאלות של נאמנות והזדהות אולי חלקית למולדת פולין. לא חששתי להביע את דעתי – הפולנים לא זכורים לטובה במפעל חיים זה. כ-7000 צועדים מכל קצוות עולם השתתפו במצעד החיים.

בתוך המשלחת הצבאית היו אנשי עדות, אנשי עדות גיבורים אשר מתוך התופת הנוראה, כנגד כל הסיכויים, הם לא רק שהצליחו לעלות לארץ ישראל אל היות שותפים בבנייתה של ארץ ישראל ולהקים משפחות לתפארת, הם התגייסו לצבא ההגנה לישראל והמשיכו את מלחמת ההישרדות אשר החלה על אדמת פולין הארורה. חלקם, אף המשיכו בשירות ארוך בצה"ל , והגיעו לדרגות קצונה בכירות ומתוכם היו קצינים אשר צורפו למשלחת כאנשי כעדות. אנשי העדות הללו היו גברים חסונים בכל רמ"ח איבריהם, גיבורים אשר שרדו את הרדיפות, ההתעללויות, ההשפלות הפיזיות, הם הגיבורים האמיתיים.

אולם, בעת הביקור במקום הארור אשר מוכר להם היטב, זיכרון אשר לא טושטש ברבות השנים גרם להם לרעד וחלחלה – הסיפורים שסיפרו לוו בבכי ובהתרגשות, התרגשות אשר מלווה אותי עד עצם היום הזה.

נקמתי בצורר בכך שאני ורבבות מבני עמי ניצבנו לבושי מדים והצגנו את מדינת היהודים הריבונית והחופשית. עמדתי על המסילה בראש מורכן אך בקומה זקופה. הצדעתי לדגל ישראל- דגל אשר התנופף בגיא ההריגה ברוח בעוז ובגאווה. זה הדגל שהיה חסר לפני 60 שנים ומעלה ועל כך גאוותי!                            

הזוית האישית

עילאי: אני ממש נהניתי לעבוד עם סבתא שלי ולמדתי הרבה עליה.