מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה בלנק, נולדתי בעיר רוסריו שבארגנטינה בשנת 1944 להורים היקרים רבקה דסקל וגיל ליפשיץ (שהם גם ארגנטינאים, בני מהגרים מרוסיה). ארגנטינה מדינה חופשית, שפתחה דלתות למהגרים מכל העולם ונתנה חופש דת לכל אחד. הקהילה היהודית בארגנטינה הייתה מאד מלוכדת ובמשפחתי שמרנו על המסורת והמסר שהיה חרוט אצלנו :"בשנה הבאה בירושלים".

תוך כדי לימודי חינוך, בגיל 16, הכרתי את ברנרדו ואחרי 4 שנים התחתנו, הולדנו בת ובן (סמדי ויוסי) ובשנת 1972 החלטנו לעלות לארץ.

באפריל 1972 הגענו לכרמיאל, שאז הייתה עיירה מאוד קטנה, בלי משפחה, בלי חברים ובלי שפה… ההתחלות היו קשות, אבל כח-הרצון להצליח, להיות כמה שיותר מהר חלק מהעם, כשותפים מלאים, עזר לנו ללמוד במרץ עברית (שאינה שפה קלה). עבדנו בעבודות שונות, עד שמצאנו את מקומנו.

בשנת 1973 הייתה לנו התמודדות קשה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. עד אז רק ראיתי מלחמות  בסרטים, ופתאום חווינו את המציאות, היינו חלק מממנה והשתתפנו בכל מה שדרשו מאתנו. היה מאד קשה עקב קשיים בשפה ובהתחלה לא הבנו מה קורה, אך מהר מאד היינו יד ביד עם כולם. עבדתי במשרד להנהלת חשבונות ובגלל חוסר ידע בשפה נעזרתי בשני מילונים (ספרדית-עברית ועברית-ספרדית) שהיו חבויים במגירת שולחן העבודה.

החלטנו להוסיף "צבר" למשפחה ובשנת 1975 נולד אמיר (אבא של יובל).

באותה תקופה עלו לארץ ההורים שלי, אחי ואשתו, ומאד שמחנו מהאיחוד המשפחתי. אמא שלי מאד עזרה לנו בטיפול באמיר התינוק וזכיתי לטעום שוב ממטעמיה ובמיוחד מהניוקי המפורסם, שהמתכון להכנתו עובר מדור לדור ואהוב גם על יובל נכדי. אמי נפטרה בשיבה טובה בשנה שעברה (2016) בגיל 99. בנוסף למאכלים הבין-דוריים, אימי השאירה הרגל נוסף לכלל המשפחה כולל הנינים: שתיית מאטה ארגנטינאי.

בשנת 1979 עברנו לחיפה. לברנרדו הייתה פיצרייה, קודם בנהריה (במסעדה פינגווין המיתולוגית) ואחר כך במרכז הכרמל. אני עבדתי במשך 30 שנה בבית חולים רמב"ם, כאחראית על רכש. הילדים גדלו, למדו והתחתנו והיום אני נהנית משמונת הנכדים. בעלי ברנרדו, נפטר בגיל 60 ולא הספיק להכיר את כל הנכדים, אך כולם מכירים אותו כי הוא נמצא בכל השיחות המשפחתיות.

תמונה משפחתית עם הנכדים

בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר יחד

הזוית האישית

נכון להיום, כל משפחתי כולל דודים ובני דודים עלו לארץ. כמו כן, רוב החברים וכולנו מאוחדים ומאושרים בארץ ישראל.