מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ואני הלכתי בדרכי

אני בגיל שנה במרפסת בית ההורים בירושלים
בחתונת ביתי תמי עם ילדיי, נכדיי וחתניי
חיי - פרי יצירתם על ידי דימיוני

נולדתי בירושלים בשנת 1939 להוריי אסתר לבית דוויק ולאבי רפאל לבית פלגי.

הוריי החליטו לקרוא לי סוזנה על שם סבתי מצד אימי. אני השלישית בין הילדים ואחריי נולדה אחותי הבכורה נקראת עליזה. אחי נקרא אלישע על שם סבי מצד אבי. אחרי נולדה  אחותי רותי. כבר כשהייתי קטנה הבחנתי שאני לא דומה לאף אחד ממשפחתי, אך רק בגיל שש ביקשתי מאימי שתספר לי על הלידה שלי .

אמי סיפרה כמה היא שמחה כשהביאו אותי אליה וראתה כמה אני דומה לאחים שלה. זה היה הרגע מאושר בחיי ומאז אני חשה כל כך שייכת.

כשעליתי לכיתה א'  אמרה המורה: "סוזנה הוא שם של גויים ולכן יקראו לך שושנה". היה לנו בית יפה. אבא עבד בשתי החנויות שלו והייתה רווחה גדולה בבית. היו לנו שכנים ערבים שהיו כמו משפחה שלנו. ביליתי איתם במשחקים, דיברתי את שפתם ואהבנו מאוד.

ביום שהכריזו על הקמת המדינה התחילו מיד הפצצות על ירושלים ולא ידענו מה לעשות. פרצה מלחמת השחרור שארכה כשלוש שנים. למחרת ההכרזה על המדינה, בבוקר קמנו ולהפתעתנו המשפחה שגרה לידנו ברחה. שנים רבות אחרי, הייתי עם תחושה של בגידה שלהם בנו – שהם לא האמינו שנציל אותם ושלא יצטרכו לברוח.

החיים השתנו בבת אחת בגלל המלחמה. הדרך לירושלים נחסמה ואספקה לא הגיעה. מים לא היו וההפצצות לא פסקו. אבא היה בחנות בעיר העתיקה וכל השכנים הערבים שהיו חברים שלו התנכלו לו, זרקו אש ואבנים והוא ניצל בנס על ידי "ההגנה". גם זו הייתה הפתעה לרעה. חברים  שהיו הפכו לאויבים. זו ה"בגידה" השנייה.

העירייה סיפקה לנו תלושים לקבלת מנות מצרכים: קמח, סוכר, אבקת חלב, והיינו צריכים להסתדר עם מה שיש. אמי גידלה בגינה ירקות ותרנגולות וגם עיזה שנתנה חלב. הייתי לוקחת את העיזה לשדה כדי שתאכל ירק. קראנו לה עיזה – פזיזה.

פעם כשיצאתי לשדה היה שקט. פתאום נפל פגז. העיזה התחילה ללכת מהר. ואז עוד פגז. העיזה התחילה לרוץ. ואני מחזיקה את החבל ורצה אחריה יותר מהר. אין לי כוח ואני מפחדת לשחרר את החבל. אז נפלתי על האדמה. שחררתי את החבל. העיזה ברחה. והפגזים נופלים בשדה. אני שוכבת על האדמה ומחכה למות. פתאום נהיה שקט. ואחרי כמה דקות אני שומעת להפתעתי "מהה… מהה….". העיזה עמדה לידי. היא מצאה אותי לפי הריח שלי שהכירה. קמתי לאט, ליטפתי את העיזה, לקחתי את החבל והתחלתי לחזור הביתה. בדרך פגשתי את סבתא שלי שדאגה לי בגלל ההפצצות. לא סיפרתי לה מה קרה כדי שלא יכעסו על העיזה.

אמא בישלה בחצר על  מדורה. ועשתה לחם. אני קטפתי ירק לאמא שהכינה ממנו קציצות. התרנגולות הטילו ביצים ואמא נתנה לאבא שלי שהיה חולה כדי לאכול ביצים רכות וחלב מעיזה פזיזה . לא היו מים בברזים  והיינו צריכים לעמוד בתור עם פחים לקבל פח מים לנפש. אני הייתי אחראית על הפעלת המשאבה. זו הייתה עבודה קשה. היינו כולנו מתרחצים עם פח אחד של מים באמבטיה אחד אחרי השני. מים שימשו גם לאוכל ושתיה. אחרי האמבטיה אמא הייתה מכבסת באותם המים ולאחר מכן  משתמשים בהם גם לשירותים, שטיפת רצפות ולהשקות את הגינה.

אלו היו חיינו תוך כדי מלחמה, חיים ללא בית ספר, ללא חשמל, רק נרות ורדיו שעתיים ביום לשמיעת חדשות.

המאכל האהוב עליי באותו זמן כשהיה חוסר, היה תבשיל שאמא הכינה מלחם יבש שנשאר מבושל במים ועלים ירוקים מהגינה עם גבינה שהכינה מהחלב של  עיזה -פזיזה, שהייתה טעימה מאוד. עד היום אני מתגעגעת לזה.

היו גם חגים כמו פסח וראש השנה שהיה צריך להכין מאכלים מיוחדים. אני זוכרת שאחותי הגדולה עמדה בתור חמש שעות כדי לקבל את מנת הבשר – 700 גרם למשפחה. הכנו מצות לבד ואת היין קיבלנו לחג. יש לזכור שהיינו משפחה בת 8 נפשות. וזה היה קשה וכל זה תחת פחד מתמיד מהפצצות.

אני זוכרת לילה שישנתי על מזרון בחדר ההורים על הריצפה ובבוקר מצאתי ליד הראש שלי קליע של רובה שחדר מהעיר העתיקה, הגיע לדלת המרפסת, חדר לשרוול החליפה של אבא עד אליי. זה היה מפחיד!.

המלחמה הסתיימה והתחלנו לאט לאט לחזור למסלול החיים. דבר הראשון היה חזרה לבית ספר חדש שהיה בעיר כי העיר העתיקה נכבשה ולא הייתה אפשרות להגיע לבית הספר הישן. היה צריך להתחיל להתרגל למקום החדש, למורים החדשים ולחברים חדשים.

סיימתי שמונה שנות לימוד יסודי ונרשמתי לבית ספר תיכון מקצועי ע"ש אליס סליגסברג, שם למדתי אופנה בנוסף  למקצועות עיוניים. סיימתי את בית הספר בהצטיינות וקיבלתי פרס – נסיעה לאנגליה למחנה נוער בן לאומי.

כשחזרתי התגייסתי לצבא, ושירתתי בחיל הקשר.

טירונות בבה"ד 12 צריפין

תמונה 1

בינתיים הכרתי  בחור נחמד, מדהים וחכם בשם פאודור. כינינו אותו פאו ובעברית אפרים. התאהבנו!!! אני יצאתי כל יום מהבסיס לתל -אביב ונפגשנו . ובשבתות היה מגיע לביתי שבירושלים.

משפחתי אהבה אותו מאוד. גם אני אהבתי את משפחתו שהייתה ניצולת שואה. אביו  נהרג כפרטיזן בצבא "טיטו" (משחרר ונשיא יוגוסלביה).

כעבור שנה החלטנו להתחתן. החתונה נקבעה ל-21.6.1960 וקיבלתי שחרור מהצבא. הייתה חתונה מקסימה. כל הכיבוד הוכן על ידינו. מיד אחרי החתונה נסענו לביתנו החדש בחולון, זו הייתה דירה שכורה עם גינת עצי פרי ושם נוצרה בתי הבכורה- דפנה. שם נולדו שלושת ילדיי. מאז ועד היום אני גרה כאן בחולון.

   פאו ואני נישאים ב"מועדון מנורה" ירושלים

תמונה 2

כל חיי הבוגרים עסקתי במקצוע אותו למדתי – אופנה. הייתי מעצבת אופנה, בגדי נשים ובשלב מאוחר יותר בגדי ילדים ונוער. נסעתי הרבה לחו"ל כדי להיפגש עם לקוחות בתור מנהלת יצוא למוצרים שלנו.

מעצבת במפעל "פייר-גליו" לבגדי ילדים ונוער

תמונה 3

ילדינו דפנה, ליאור ותמי – כולם בוגרי אוניברסיטה. הרבנו לנסוע עם הילדים לחו"ל כדי שיכירו את העולם וגם את הארץ. תמיד היינו מוקפים בבני משפחה וחברים אוהבים וקרובים.

גם בעלי אפי היקר, שהיה ניצול שואה ועלה לארץ מיוגוסלביה אחרי המלחמה באירופה,שם נירצח אביו הפרטיזן, אוטו אנגל, היה צריך לימודים גבוהים כדי להתקדם בחייו. הוא עבד כמורה באורט חולון למקצועות הטכניים ולמדעי מחשבים. הוא היה בין הצוות הראשון שהכניס את השיטה של לימודי מחשב במערכת החינוך. עד היום מוקירה המערכת את תרומתו.

עידן חדש בחיינו: דפנה מתחתנת עם יקי, אותו הכירה בלימודים באוניברסיטה. שניהם למדו תיאטרון. הייתה שמחה גדולה. אני עיצבתי לה את שמלת הכלה. עד היום השמלה בביתי….

דפנה כיום מחזאית, ליאור איש הייטק ותמי הצעירה מנהלת מערכות מידע. כולם נשואים והוריים לילדים. זכיתי לתשעה נכדים מקסימים שגורמים לי להרבה נחת ואושר. היה קשר מיוחד במשפחה שלנו – הרבה אהבה וקבלה וכבוד וכולנו זכינו להיות בבית מיוחד, חם ואוהב.

צר לי שבעלי זכה להכיר רק ארבעה מהם…בעלי נפטר לפני שלוש עשרה שנה מסרטן שפרץ פתאום ולא היה ניתן לריפוי. זה היה שוק גדול, אחרי 46 שנות חיים משותפים במשך 3 שבועות נחטף ממני חברי היקר לחיים. אבד לי החבר הטוב ביותר שלי, חצי ממני הלך, נעלם. התחלתי לחשוב איך אני משקמת את חיי. כבר הייתי אחרי פרישה מעבודה. התנדבתי לכמה עמותות:

עזרה ראשונה בטלפון – ער"ן, מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית וסדנאות לנוער למניעת הטרדות מיניות. הייתי צריכה גם לעזור לילדיי עם הנכדים. כך שהזמן הלך והתמלא בפעילות למען הקהילה. עם כל הכאב שמלווה אותי עד היום, אני מוצאת הרבה רגעי סיפוק ואושר מהעשייה המרובה שלי. זה הפך  להיות היעוד שלי להמשך חיי. וזכות הקיום שלי בהבנתי. אני מצפה ומקווה שיעמוד לי כוחי להמשיך את העשייה החשובה בעוד שנים נוספות.

היה קשר מיוחד במשפחה שלנו – הרבה אהבה וקבלה וכבוד וכולנו זכינו להיות בבית מיוחד, חם ואוהב.

הזוית האישית

סוזי: תוכנית "הקשר הרב דורי" הייתה חוויה מאוד מרתקת. לחלוק את קורות חיי ממרום גילי המופלג עם בני נוער צעירים עם קשיים פיזיים שהכרתי בזמן האחרון, שאינם מוכרים לי והפכו שותפים לסיפור חיי. מכל הלב אני רוצה להודות לקרינה ותהילה היקרות, שנתנו לי את זמנן, הקשב והעניין בפרטי סיפור חיי. נקשרתי עם הרבה אהבה ושמחה לבנות האלה. ת ו ד ה !!!

והאמת – התאהבתי קשות …החשיפה לכותבים עם סיפור חיי היה מרתק.

קרינה:  אני קיבלתי המון כוח מסוזי להמשיך הלאה. עשיתי את תכנית הקשר הרב דורי בפעם הראשונה והיה לי ממש מעניין לשמוע על חייה וקשייה. אני אשתמש בניסיון החיים ששמעתי ושיכול ללמד אותי איך להתמודד עם הקשיים שלי ולהצליח. אני מודה לסוזי שהכרתי אותה לא אשכח לעולם את הזמן שהיינו ביחד.

תהילה:  נהניתי מאוד מהסיפורים והיה נעים להכיר אישה מאוד נחמדה וחמודה.

מילון

מעצבת אופנה
תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד. העוסק בעיצוב אופנה נקרא "מעצב אופנה" או "אופנאי".

ציטוטים

” חיי הם פרי יצירתם על ידי דמיוני. “

הקשר הרב דורי