מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ה' באייר שלי

אילנה, סבתא של נועה, עם נועה ונועם
אבי יהושוע שלוקה ז"ל
סיפורו של אבי, יהושוע, שנהרג בה' באייר תשי"ד

נולדתי בעפולה בשנת 1953 להוריי, בת שבע ויהושוע שלוקה, שעלו לארץ, מעירק, בשנת 1950  מתוך ציונות ואהבת הארץ.

תמונה 1
בת שבע ויהושוע שלוקה, הורי.

הורי עלו דרך קפריסין לשער העלייה בשנת  1950 .

במהלך חייהם של הורי בעיראק היה להם בדרך כלל טוב, הם חיו ברמה כלכלית טובה.

לפני עלייתם ארצה, קיבלו הוראה לעזוב את בתיהם ואת רכושם, ולהתכנס בבית הכנסת, למשך כל הלילה. משם עלו על משאיות רק עם מזוודה אחת ומעט חפצים אישיים, לשדה התעופה.

מסלול עליתם לארץ היה מעיראק לקפריסין ומשם לארץ ישראל.

בתחילה גרו באוהלים במשך שנה שלמה, בתנאים קשים מאוד. אחר כך עלו לעפולה למעברה וגרו בצריפים.

הבית היה צריף עשוי פח ללא חשמל, עם עששית ששימשה לתאורה ופתילייה ששימשה להכנת אוכל. בחוץ הייתה ברזיה  גדולה שכל נשות המעברה הדיחו שם כלים וכדי להתקלח היה צריך להרתיח מים על הפתילייה.

במעברה, גרנו ביחד כל המשפחה המורחבת. דיברנו בעברית, רוב הזמן, אבל עם סבא וסבתא דברנו, בערבית. אהבתי את המאכלים של סבתא, במיוחד את  הקובות  מכל הסוגים.

הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת שחקנו משחקי חברה אחריי הצהריים, שיחקנו בחוץ עם כל ילדי השכונה משחקים כמו מחניים תופסת מחבואים חמור קטן ועוד.

חגגנו ביחד, שבתות וחגים, הייתה הרגשה של אחדות ושמחה.

ההורים שלי בת שבע ויהושע הגיעו לארץ צעירים ונמרצים להקים משפחה בארץ ישראל שכל כך אהבו.

אבא יהושע התגייס למשמר הגבול על אף שאימא בת שבע, התנגדה לגיוס מתוך חשש שיקרה משהו, אבל אבא יהושוע אמר: "זה לא ייתכן שכל אחד יאמר שהוא לא רוצה להתגייס כי מי ישמור על המדינה, אם לא אנחנו? " למרות התנגדותה של אימא, התגייס, אבא למשמר הגבול, ולקח חלק בהגנה על המולדת.

ב-ה' באייר תשי"ד, 8/5/1954, התנפץ החלום.

בגבול ג'נין, שכל כך קרובה לעפולה, חדרו מחבלים, היחידה שהוקפצה למקום האירוע, הייתה היחידה של אבא יהושוע. אבא חדור מוטיבציה ורצון להגן על הגבול, נהרג בתקרית זו בעודו מגן על המדינה.

אימא שלי, בת שבע, נשארה לבדה, אימא צעירה עם שתי ילדות קטנות.

אני הייתי רק בת שנה.

תמונה 2
אילנה ואחותה בילדותן בעפולה

מאז , בשבילי, ה' באייר יום העצמאות של מדינת ישראל , הוא יום שמהול בהרבה עצב.

לי יש יום עצמאות פרטי.

אימא המשיכה לגור במעברה ולעבוד קשה מאוד לפרנסת המשפחה. היא גידלה אותנו ודאגה שלא יחסר לנו מאומה. אימא הקדישה את כל חייה למעננו ולא בנתה מעולם חיים חדשים.

אמי, סבתא בת שבע, תבדה לחיים ארוכים, למרות גילה המופלג, זוכרת את כל נכדיה ונינה, זוכרת את ימי ההולדת ואת ימי הנישואים של כולם וממשיכה לתת דמי חנוכה ופורים בכל שנה.

תמונה 3
סבתא אילנה  וסבתא רבא בת שבע, במרכז עם המשפחה

בשבילי שני הורי הם גיבורים, אבא נתן את חייו למען מדינת ישראל ותושביה ואימא נתנה את חייה למען בתי בנותיה.

בשנת, 1960 עברנו לגור בשיכון עובדים בעפולה, שוב גרנו כל המשפחה המורחבת בבלוק אחד.

סבתא וסבא גרו בקומה מתחתינו והדודים, אחים של אבא יהושוע, גרו קומה מעלינו. הדודים  מילאו את חסרונו של אבא, דבר שנתן לנו תחושת ביטחון.

למדתי בבית ספר היסודי "אלון יזרעאל" בעפולה. אני זוכרת תקופה זאת לטובה. אהבתי מאוד את בית הספר. המנהל, מאיר עטיה אהב מאוד את התלמידים והיה להם כאב. בכל בוקר עמד בפתח שער בית הספר, קידם כל תלמיד בברכה ושאל לשלומו.

המורים והמורות היו טובים ומכילים גם את התלמידים הכי קשים. אני זוכרת את המחנכת רות פלק, שלימדה אותנו מכיתה ד-ח.

מורה מדהימה, אהבה מאוד את התלמידים ואפילו הזמינה אותם אליה הביתה למתן עזרה בלימודים.

היינו מגיעים לחצר בית הספר, אחר הצהריים לשחק. שחקנו מחניים, עמודו, חמור חדש, קלאס, קפיצה על חבל, גומי. נהגנו לשחק גם בשדות ובפרדסים של בלפוריה, מרחביה ותל עדשים.

בבית הספר למדנו מקצועות שכבר אינם. נהנינו משיעורי חקלאות, בהם יצאנו עם המורה לשדה (במקום שבוא  נימצא היום מד"א עפולה ) שתלנו ירקות. שיעורי כלכלת בית ובו היינו אופים עוגות ומקבלים מרשמים למאכלים. שיעורי מלאכה שבו למדנו לתפור , לרקום וגם לסרוג.

בבית הספר הייתה לנו ארוחת צהריים חמה, התלמידים אכלו בשתי משמרות. הייתה תורנות מטבח ותלמידים עזרו לנקות ולסדר את חדר האוכל. אני זוכרת כמה אהבתי את האוכל ועד היום אני יכולה להיזכר בריחות הנהדרים שהיו בחדר האוכל.

בשנות הנעורים, נהגנו להתכנס בערבי שישי למסיבות בהן שרנו, ורקדנו. שמענו את אלביס פרסלי קליף ריצ'רד והביטלס.

אחרי הצבא, למדתי  הוראה בסמינר "בית ברל". בתקופה זו פגשתי את בעלי, אברהם. התחתנו בשנת 1973 באולם שנקרא "אולמי לחיים" (היום מבנה מד"א עפולה)

יש  לנו 5 ילדים  ו – 11  נכדים, בניהם נועה קדוש תלמידה בבית ספר "בית זאב" שהביאה אותי לתכנית הקשר הרב דורי.

עסקתי בהוראה, בחינוך המיוחד, במשך 40 שנה ואברהם בעלי היה מפקד תחנת מכבי האש בעפולה.

כיום שנינו יצאנו לגמלאות, אנחנו אוהבים מאוד את הנכדים ואנחנו יוצאים לטיולים, להרצאות. והכל בכיף גדול.

תמונה 4
משפחת לוי על דורותיה, עם סבתא רבא בתשבע שלוקה.

 

 

הזוית האישית

סבתא אילנה: לקראת כל מפגש הגעתי מאוד נרגשת, לבית הספר, הסקרנות של הילדים והרצון, שלהם להקשיב וללמוד, הדהימו אותי כל פעם מחדש. נועה נכדתי גלתה רגישות וצער בעקבות הסיפור שנחשפה אליו בפעם הראשונה. אני שמחה מאוד, שלקחתי חלק בפרויקט זה ולציין את היחס החם וקבלת הפנים של המורות שלקחו חלק, יישר כוח. נועה ונועם: נהינינו לעבוד עם הדור המבוגר, בכך שהבנו את דרך החיים בעבר והיום. נהינו ללמד אותם להשתמש במחשב ולפתוח להם מייל, היה יפה ומהנה.

מילון

פתילייה
פתילייה היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול.

ציטוטים

”זה לא ייתכן שיאמרו שלא רוצים להתגייס. מי ישמור על המדינה, אם לא אנחנו .“

הקשר הרב דורי