מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר טהרן שבפרס, בשנת 1949 הילדה השישית במשפחה.

אבי אליהו הועסק כ"משרת" במפעל לתה ששייך  לאבי אמי – עזיז אברהימין. אמי חיה בבית מאוד עשיר עם משרתים שליוו  אותה  {גם ללכת לחמם להתרחץ הייתה לה משרתת.}  אבי ז"ל התחבב מאוד על מעבידו עזיז ולכן החליט סבי לשדך אותו לבתו הגדולה סוגרה, אומנם אמי ז"ל לא התחברה מיד לשידוך זה אבל זו הייתה החלטה של סבי ולכן לאמי לא נותרה ברירה אלה להסכים להצעה זו.

בפרס נולד אחי הבכור דויד הנקרא ע"ש סבי אבא של אבי לאחר שנה נולד אחי אברהם, לאחר שנתיים נולד יעקב אחי אחרי שנה נולדה אחותי שקראו לה טורי על שם סבתי מצד אבי .לאחר שלוש שנים נולד אחי יוסף ולאחר שנתיים נולדתי אני ושמי ויולט . שם זה בשונה משאר שמות האחים שלי ,אינו לקוח מהתורה ולשאלתי מדוע השם שלי שונה משאר האחים לא קיבלתי תשובה עד היום. בשנת 1951 אבי החליט לעלות לארץ ישראל עם כל המשפחה.

הורי עלו לארץ מפרס בשנת 1951 בעלייה הגדולה.

בארץ גרנו במעברת כפר נחמן שברעננה, המגורים היו קשים מאוד בתוך אוהלים צריפים  כשכול רוח קלה יכולה להעיף את האוהל התנאים היו קשים ביותר, האוכל היה נקנה בכרטיסים שניתנו לכל משפחה על פי מספר הנפשות, אבי אליהו ז"ל עבד בעבודות "יזומות" – שמירה בפרדסים, ניקוי רחובות ועוד. אמי ז"ל ראתה בעבודות אלו עבודה בזויה, מאחר והיא גדלה בבית עשיר מאוד.

הורי הקפידו על כללי המסורת היהודית שיתבטאו בשמירת השבת, ובמפגשים המשפחתיים. אני למדתי בביה"ס ממלכתי ברעננה וכן בתיכון אוסטרובסקי ברעננה סיימתי את מכללה למורים בבית ברל והנה הגיע הרגע שכל החברים מתגייסים. בנות לא מתגייסות לצבא הגנה לישראל!

המשפחה שלי כשעלתה מפרס

כשקבלתי את הצו הראשון הביתה, הודיעו לי הוריי בצורה חד משמעית שאני לא מתגייסת לצבא. היה לי מאד קשה לקבל החלטה זו, אבל את ההחלטה של אבא לא מפרים! ואני כנערה בישראל הרגשתי מחויבת לתרום למדינת ישראל גם אם אני לא מתגייסת לצ.ה.ל ולכן עם סיום לימודי בסמינר בית ברל החלטתי לפנות לעבודה בישוב "ספר" בארץ. ישובי ספר נחשבו כל אותם היישובים שהיו קרובים לגבול עם לבנון סוריה ירדן והדרום.

פניתי למפקחת באזור גני הילדים בצפון – נצרת וביקשתי לעבוד בנקודה הכי צפונית, כדי שארגיש שאכן אני תורמת למדינה. נשלחתי לעבוד בישוב "מרגליות" שבגבול לבנון  בשנת 1967. אני נערה שבאה מבית דתי, שלעולם לא יצאתי מאזור רעננה, שלא ידעתי לחיות מחוץ לבית הורי, מוצאת את עצמי מגיעה באוטובוסים אל קריית שמונה של השנים הללו. אזור קריית שמונה קרוב מאוד לגבול לבנון, מה שהצריך ערנות, זהירות.

אני זוכרת את הרגע הקשה שבו הגעתי באוטובוס מרעננה לקריית שמונה – עיר רפאים מנותקת מהמרכז ואז הבנתי שעלי להגיע לישוב מרגליות במרום ההר. מרגליות הוא יישוב הנושק לגבול לבנון. האכלוסיה בו  הייתה ברובה עולים מכורדיסטן. עיקר הפרנסה הייתה ממטעי התפוחים, השזיפים, ואפרסקים. הנשים היו מנהלות את משק הבית ועוזרות במטעים והלולים.

כששאלתי תושב קריית שמונה כיצד עלי להגיע ל"מרגליות", הבחור צחק ואמר שאוטובוס יש פעמיים ביום, ולכן עליי לנסוע בטרמפים. הרגשתי מבוכה גדולה פחד נוראי כיצד אני נערה בת 17, שלא מכירה את האזור עליי לנסוע בטרמפים:? בלב קשה הרמתי יד ומיד עצר לי אדם מבוגר נעים מאוד שהביא אותי עד הישוב "משגב עם" הקרוב לישוב "מרגליות" ומפה היה עליי ללכת רגלי, כברת דרך עד לישוב מרגליות. הישוב היה על הר גבוה מוקף במטעים.

התחלתי ללכת מפוחדת מאוד שלפתע ראיתי פלח, תושב מרגליות, עם כאפיה אדומה על הראש יוצא מהמטעים, כשנתקלתי בשלט כאן "גבול לבנון", נבהלתי מאוד חלצתי נעליים והתחלתי לרוץ מבועתת מפחד עד שהגעתי לשער הישוב ופרצתי בבכי נוראי, כשהשומר מנסה להבין ממני מה קרה. לימים התרגלתי למקום. הורי הילדים בגן חיבקו וקיבלו אותי בצורה מדהימה עם כל הפשטות והמשפחתיות שלהם וזכיתי להכיר משפחות חובקות ואוהבות!

מקום מגורי במשך השנתיים היו בקריית שמונה במגורי חילות מורות ברחוב שפרינצק אוירה של חברות ועזרה הדדית בתקופה זו הרגשתי כמה התבגרתי ואכן תרמתי את תורמתי למדינה!

תמונה מיום חתונתנו

הזוית האישית

השנה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר

קישור למצגת באתר "ניצני השרון"

סיפורה  המלאה של סבתא ויולט, כפי שתועד יחד עם נכדתה ירין נעמי חכים