מאגר סיפורי מורשת

התקופה הכי יפה בחיי סבתא שלי היתה בפנימיית כפר הנוער הדתי בכפר חסידים. תקופה זאת היתה בשנים 1964 – 1977. בשנת 1964, כשסבתי היתה בת 14, היה נהוג שילדים יצאו לעבוד. בניגוד לכך, סבתי החליטה לצאת וללמוד בפנימייה הדתית בכפר. כל אחיותיה ואחיה יצאו לעבוד. אבא של סבתי התנגד ללימודיה וכתוצאה מזה סבתי ניתקה קשר עם אביה. בשביל לממן את לימודיה בפנימייה היא עבדה בניקוי כיתות ובתים וכך שילמה את הלימודים ומימנה את צרכיה האישיים.

במהלך שהותה בפנימייה לא הרגישה שום חוסר בהורים. סבתא היתה ילדה מאוד עצמאית ושאפה להצליח למען עתיד טוב יותר לעצמה, וגם ולרצות את אמא שלה, שמאוד רצתה שתהיה משכילה, כי תמיד היא ציינה ש"אין כמו לימודים, אם אני לא למדתי אז לפחות את" וכך תמכה בה המון. ועל כך סבתי מודה לה מאוד.

בזמן מלחמת ששת הימים בשנת 1967 סבתא היתה בכיתה י"א. כל עובדי המשק גויסו לצה"ל ולא נשאר מי שיטפל במשק החי. מנהלת הכפר, ששמה חווה מיכאליס, פנתה לסבתא שתהיה סדרנית עבודה במשק החי, וטרקטור הוביל אותה בכל הענפי המשק.

סבתי היתה מאושרת ושמחה שבחרו בה להיות סדרנית עבודה, למרות שהיו בנים מתאימים בכיתה י"ב והמנהלת ציינה בפני סבתא שהיא הכי אחראית בפנימיה "ולכן בחרתי בך", וכמובן שהיא התמלאה גאווה ואושר.

כאשר סבתי סיימה י"ב התלבטה מה לעשות,  ומנהלת הפנימייה הציעה לסבתי ללכת לסמינר מורות בפנימייה וכך היא נשארה שם והתחתנה עם בן כיתתה, סבא שלי. וכך התגלגלו החיים עד אלי.

                                                                     סבתא וסבא

כעת לסבתא נולדו נכדים והיא משתדלת להעניק להם המון אהבה ותשומת לב. ולכן כעת היא מבינה איזה חוסר אהבה היה לה וכמה היתה בודדה בלי שאף אחד דאג לצרכיה, אבל למרות כל זאת היא הצליחה. המסר: "תמיד צריך לשאוף ללימודים ולהתקדם בהתאם לטכנולוגיה ולרכוש מקצוע אקדמי"

תשע"ה, 2015