מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

התקווה לשלום

תמונה שלי ושל סבא שלי
סבא שמואל בצעירותו
סיפורו של שמואל

בשנת 1964, בגיל 18 התגייסתי לצבא לחיל הצנחנים. התקופה הייתה תקופה של מלחמות והתנקשויות בין הצבא הישראלי לצבאות ערב. היו התקפות  על יישובים ישראלים ממספר צבאות ערב: מצרים, סוריה, ירדן ולבנון. שמרנו על הגבולות ויצאנו להרבה פעולות תגמול כדי להעניש את אלה שמנסים לפגוע בנו.

לפני 50 שנה יצאתי למלחמה הראשונה הגדולה שלי, מלחמת ששת הימים – הקרב על ירושלים. המלחמה התחילה אחרי שהצבא המצרי סגר את מיצרי טיראן ואיים על הגבול הדרומי של מדינת ישראל. צה"ל החליט להפתיע, בפעולה מהירה וחיסל את כל חיל-האוויר המצרי. באותו זמן הצטרף הצבא הסורי למלחמה יחד עם הצבא המצרי וצה"ל נלחם בשתי חזיתות.

אני הייתי מוכן לצניחה באזור אל-עריש. הכוונה הייתה לצנוח בלילה, להתחבר לכוחות היבשה ולעזור להם. באותו הזמן הצבא הירדני רק סימן שהוא עוזר לצבאות האחרים אבל אחרי יום יומיים ולאחר הבטחות מהצבא המצרי שהם ינצחו את צה"ל, הם הצטרפו בכל הכוח וכך למעשה נפתחה חזית שלישית. פתאום עלתה האפשרות שיש הזדמנות לשחרר את ירושלים ואת הכותל המערבי. צריך לזכור שירושלים המזרחית והכותל נכבשו על ידי הצבא הירדני במלחמת השחרור.

אחרי המלחמה בהסכם בין ישראל לירדן נשאר הכותל המערבי וחלק מירושלים (ירושלים המזרחית) בידי ירדן. לאחר יום של המתנה ובעקבות התקדמות מהירה של צה"ל בסיני הוחלט שאנחנו לא נצנח באל-עריש אלא נעלה לכיוון ירושלים. משהתקבלה ההודעה פרצה שמחה גדולה בקרב החיילים שידעו שלהם נתנה הזדמנות לשחרר את הכותל. השתחררנו מהמצנחים אליהם היינו חגורים עם כל הציוד הכבד והתחלנו בערב לעלות לאוטובוסים לכיוון ירושלים. הגענו בערב והתחלנו להתארגן לאורך הרחובות הקרובים לגבול – לשכונות הירדניות. אנשים יצאו מהבתים עם קפה ועוגות נתנו לנו וברכו אותנו, אישה אחת יצאה עם דגל ונתנה אותו לאחד מהחברים שלנו ואמרה לו: "שתגיע לכותל תניף אותו גבוה גבוה". המלחמה הייתה קשה, הרבה מהחברים נהרגו ואחרי שהסתיימה והר הבית היה בידנו, חשבתי, כבן להורים ניצולי שואה שרק הם שרדו ללא אדם נוסף במשפחה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה והשלום יגיע לעם ישראל ומדינת ישראל.התקווה הייתה אבל המציאות הייתה שונה.

אחרי כמה שנים שהייתי כבר אבא לילדים: להראל, לעינת (אמא של הדר) ולינון, השמיים שוב התקדרו והתברר שהשכנים שלנו לא כל-כך רוצים לחיות בשלום איתנו. ב- 1973 הפתיעו אותנו צבאות ערב ופתחו נגדנו במלחמה. המצב היה קשה מאוד, צבאות ערב התקדמו לכיוון היישובים הישראלים ודבר ראשון היה צריך לבלום אותם ורק אחר כך להתחיל במלחמת תקיפה. אני השתתפתי במלחמה נגד הצבא המצרי, הייתי בין הראשונים שחצו את תעלת סואץ בסירות כדי להפתיע את הצבא המצרי ולהנחיל לו תבוסה.

בהשוואה למלחמת ששת הימים שארכה ששה ימים הרי מלחמת יום הכיפורים ארכה כמעט חודש ימים. המכה הייתה קשה אבל בסופו של דבר הושג הסכם בין הצבאות הלוחמים. לא הייתי בבית הרבה זמן , אשתי נשארה עם הילדים, כל הזמן דאגנו, אני במלחמה והיא בבית והתגעגענו. חזרתי הביתה וחשבתי הנה הפעם נגמרו המלחמות, הילדים יגדלו בשקט וסוף כל סוף השלום יגיע. ועוד פעם המציאות טפחה על פנינו. כנראה שנגזר עלינו שכל כמה שנים נחזור למעגל של המלחמות.

בינתיים הבן הגדול שלי שהוא דוד של הדר, הגיע לגיל בר-מצווה ולא הרבה זמן אחרי נקראתי שוב למה שקוראים מלחמת שלום הגליל בשנת 1982. המלחמה הזאת הייתה בחזית הצפונית, בגבול הלבנון והיציאה אליה הייתה לאחר פגיעות רבות של מחבלים והפגזת יישובים בצפון. חזרתי מהמלחמה כשהמחשבה היא שעוד תקופה קצרה הבן שלי יתגייס ואם לא נגיע לשלום אז הוא יצטרך להמשיך להשתתף ברצף הזה של המלחמות.

והרבה לא טעינו….

לא הרבה זמן אחרי הגיוס שלו הוא כבר השתתף במלחמות, בכל מיני פעולות ובמלחמה נוספת גדולה, מלחמת לבנון השנייה.

הזוית האישית

שמואל דותן:השאלה היא מה יהיה הסוף?

האם התקווה לשלום תתממש או שגם הנכדים יצטרכו כמוני להמשיך להילחם ולהאמין שהשלום יגיע אי-פעם ….

מילון

מיצרי טירן
מצרי טירן הם מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין ים סוף. בגדה המזרחית שלהם חצי האי ערב ובמערבית חופי חצי האי סיני שבמצרים.

ציטוטים

”האם התקווה לשלום תתממש או שגם הנכדים יצטרכו כמוני להמשיך להילחם ולהאמין שהשלום יגיע אי-פעם ....“

הקשר הרב דורי