מאגר סיפורי מורשת

שמי מולטה ווסי נולדתי בגונדר אתיופיה

סיפור חיי במצגת שהכנתי בתכנית הקשר הרב דורי

במקום בו נולדתי גרם השלטון האתיופי בעיות קשות ליהודים . הכריחו אותנו להתנצר. מי שלא קיים את הצוהזה הייתה סכנה לחייו. באותו זמן יהודים רבים החליטו לחפש פתרון לבעיה. הפתרון היה למסור את נפשם למען הדת במקום להתנצר. הם עלו להר גבוה ויצרו שתי קבוצות גדולות. כל קבוצה, שהייתה בצד אחר של ההר קלעה סל גדול מענפי העצים ,כדי שכולם יוכלו להיכנס לתוכו.

היהודים המתינו והסתכלו לצדדים כדי לראות מתי יגיעו החיילים מטעם השלטון, שדרשו מהם להתנצר.עוד הם מסתכלים וחושבים…"מתי יגיעו החיילים?"החיילים הגיעו לצידו של ההר שבו הייתה קבוצה אחת של יהודים.מהצד השני ראתה הקבוצה השנייה את החיילים… ואז כדי לבלבל אותם השמיעה קולות. החיילים לא היססו והתקרבו אל הקבוצה השנייה . אלה נכנסו לסל… קפצו מגובה רב והתאבדו. החיילים הבינו, שהיהודים התאבדו למען הדת . מאז החליט השלטון האתיופי לא לגעת בהם, שיחיו בדרכם.בזכות המעשה של האנשים האלה,רוב היהודים שרדו לאורך השנים הרבות ,עד שעלו לארץ ישראל

איפה ארץ ישראל

כשהייתי בן 10 ראיתי אנשים, שהגיעו מישראל לרשום את יהודי אתיופיה לעלייה לארץ. בעיניי הם היו מוזרים, כי אף פעם לא ראיתי אנשים לבנים כאלה. שאלתי את אבא שלי: "מי האנשים האלה?הם לא דומים לנו!"אבי ענה לי:" הם יהודים כמונו ".שאלתי שוב:" מה הם באו לעשות כאן? הם באו לגור איתנו?"הוא ענה לי: "הם לא יגורו איתנו, הם רושמים אותנו כדי שאנחנו נעלה לארץ".שאלתי שוב: "מה יש לנו ארץ אחרת?הוא ענה: "כן, לנו יש ארץ משלנו".

"איפה ירושלים?" – שיחה עם אבא שלי

שאלתי:" המקום הזה שבו אנו חיים, לא שלנו?"הוא ענה: "אנחנו גרים במקום הזה באופן זמני".שאלתי:" אז מתי נעלה לירושלים? ואיך? מי יכול להראות לנו את הדרך לירושלים?"הוא ענה לי:" אנחנו נלך כשיגיע הזמן .אולי בעוד שנה, אבל, לפני-כן כל היהודים צריכים להירשם לעלייה.חיכיתי שנים רבות וראיתי ,שאנחנו לא הולכים…לארץ ישראל.אז שאלתי שוב את אבי:"מדוע אנחנו לא עולים לירושלים?"|הוא ענה:" נכון אמרתי לך… אבל עדיין לא הגיע הזמן לעלות לירושלים".חשבתי לעצמי ,אולי הוא מספר לי סתם סיפורים?הייתה לי תחושה קשה ,האם עוד להאמין לאבי אחרי שנים כה רבות?האם להאמין שהחלום יתגשם?

בינתיים,שמענו שיהודים התחילו ללכת לכיוון ירושלים דרך סודן, גם אני עזבתי את הכפר שלי והתחלתי ללכת לאותו כיוון. הייתי לבד בן 17. לא הצלחתי לעלות לארץ… נשארתי בעיר גונדר וחיכיתי שנה. אחרי שנה גייסו אותי לצבא אתיופיה.

התמונה היחידה שלי

 העלייה לארץ ישראל

איבדתי את התקווה שלי לעלות לירושלים. בזמן השרות הצבאי, חשבתי איך אני יכול לצאת או לברוח מהצבא, כדי לעלות לירושלים? כעבור חמש שנים מצאתי הזדמנות לברוח מהצבא. קיבלתי חופשה לבקר את המשפחהשלי בגונדר. ידעתי שזה הזמן המתאים לברוח מהצבא. באמת ניצלתי את ההזדמנות וברחתי. הגעתי לאדיסאבבה .שם שמעתי שהורי לא עלו לישראל.

חיכיתי להם עד שהם הגיעו לאדיס- אבבה. היינו  שם שנה. ב-25.05.1991 אמרו לנו מהסוכנות היהודיתלהגיע למשרד, לא הבנו דבר. אמרו לנו לעלות לאוטובוס, כי אנחנו עולים לישראל. באותו רגע לא האמנתי להם ,כי הכל היה לחוץ. אבל הבנתי ,שהגיע הזמן לעלות לישראל, התרגשתי מאוד ושמחתי. הגענו לשדה -התעופהשל אתיופיה. המטוס התחיל להמריא, ואני המשכתי להתרגש מאוד ולהרגיש בעננים. הגענו לשדה- התעופה בישראל. משם נסענו לצפת למלון "מרכז". זה היה יום ששי, אותו אני לא אשכח כל חיי.

קליטת עליה

נכנסנו למלון, וכמה שאני זוכר לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות . בבוקר קראו לנו לארוחת בוקר. נכנסנו לחדר האוכל הכול היה מוזר. המאכלים, השתייה, השפה, שלא הבנו. כל כמה דקות קראנו למדריך ,שהיה צמוד אלינו, לשאלות ובירורים.

אחרי כמה חודשים התחלנו ללמוד עברית. למדנו עברית שמונה חודשים בתאריך 18.06.92 עברנו לאתר קרוונים בחצרות -יסף התגוררנו שם כארבע שנים. ב-28.08.96  עברנו לבת- ים. בת-ים עיר גדולהותיקה יפה ומטופחת . משפחתי ואני שמחים, שאנחנו גרים בה ומקווים, שנמשיך לחיות בבת-ים חיים טובים ומאושרים.

תכנית הקשר הרב דורי

אני שמח מאוד, שהשתתפתי בתוכנית. למדתי שימושי מחשב ותרגלתי את השפה העברית דרך סיפור חיי. הכרתי חברים טובים. אני מודה מכול הלב: לחדוה מנהלת אולפן "שרת" וליהודית המורה המלווה. אני מקווה מאוד, שהתוכנית הזאת תמשיך.

תמונות ממפגש סיום תוכנית

                                      תודה!!!