מאגר סיפורי מורשת

שמי נחמה פריידא כהן, נולדתי בשנת 1953 במדינת חבר העמים, ברית המועצות לשעבר, בעיר טשקנט, להורי אבי רבי מאיר ואימי הרבנית דבורה סטמבלר. הורי נולדו ברוסיה הלבנה.

ימי הילדות שלי זכורים לי כימים נחמדים ויפים למרות הקשיים שחווינו. אהבתי במיוחד את הזמן שבו אימי הייתה שרה לי שירי ערש בקולה המיוחד והצלול לפני השינה.  אימי אהבה לשיר. אני זוכרת במיוחד  את השיר באידיש שאימי היתה שרה לעיתים קרובות, "רוזינקעס און מענדלאך" "צימוקים ושקדים".

יחסיי עם רוב המורים היו די טובים. יחסי עם המחנכת שלי היו טובים מאוד. יחסים אלו נחשבו ליוצאי דופן, כי בתקופה זו היחסים הרצויים ברוסיה בין המורים לתלמידים היו יחסים של ריחוק ודיסטנס. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה מאוד עם חוקים נוקשים מאוד. היו מורים שכדי להשליט שקט בכיתה הוציאו החוצה תלמידים ופעמים היו מורים שהיכו תלמיד שהעיז להתחצף. במקרה של חוצפה חמורה הורידו את התלמיד לכיתה נמוכה יותר ושם הוא נשאר בקביעות. כך נוצר מצב שבכיתה אחת ישבו תלמידים מגילאים שונים.

אכלנו פת עכו"ם בלית ברירה, מכיוון שלא היו מאפיות כשרות.

אבי היה קצב ולכן הוא היה יוצא מהבית מוקדם בבוקר לקנות פרה בשוק, ומשם היה הולך עם הפרה לשוחט כדי לשחוט אותה בשחיטה כשרה. מרגע שאבא היה יוצא מהבית תחושותיי היו קשות ולא נעימות. אבא נשא עליו סכום כסף גדול עבור קניית הפרה, וידעתי שבשעה מוקדמת זו מסתובבים בשוק גזלנים רבים שיודעים שאבי נושא עימו הרבה כסף. אבי היה לוקח איתו מידי פעם את אחד הילדים כדי שיתלווה אליו לצורכי ביטחון . פחדתי גם שמא ישנם שעוקבים אחר אבי והוא ייתפס על ידי הבולשת על ה"עבירה החמורה" של שחיטה כשרה. גם אני התלוותי לאבי מידי פעם. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה הולכת עם אבא לשוק ומבוהלת למראה פרצופיהם המאיימים של הסובבים  בשעות אלו. בכל פעם שאבא היה יוצא בבוקר לשוק רעדתי כולי מפחד. נשארתי ערה עד שאבי חזר הביתה בריא ושלם.

בשנת 1966 עלינו לארץ ישראל. הסיבה העיקרית לעלייה שלנו הייתה הקושי בקיום תורה ומצוות בגלוי ברוסיה שהיתה מלווה בסכנת חיים ממש. כל העלייה הייתה ניסית לגמרי, רק תודות לברכתו של הרבי מליובוויטש זכינו לצאת מעמק הבכא. בתקופה זו לא הייתה כל אפשרות לצאת מרוסיה וב"ה בחסדי ה' יצאנו… וזכינו להגשים את החלום.

לסיום רציתי לספר לכם אפיזודה אחת המתארת מעט את חיי הילדות שלי. בהיותי ילדה קטנה הייתי חלשה ורזה בלי כל סיבה רפואית נראית לעין. רופאת המשפחה המליצה לאשפז אותי לבדיקות. הייתי אז פחות מגיל עשר וכשאושפזתי נוצרה בעיה של אוכל כשר. בבית החולים היה חדר אוכל אחד שהיה משותף לכול המאושפזים. הייתה חובה על כולם להגיע בשעות הארוחה לחדר האוכל. הייתי בבעיה מה לעשות? בכל ארוחה הייתי צריכה למצוא איך להתחמק מעייניה של האחות. פעם אחת הלכתי לשירותים ופעם אחרת אמרתי ששכחתי משהו בחדר ועלי לחזור רגע לחדרי. כך האחות לא קלטה שנעדרתי לגמרי מהשהייה בחדר האוכל. עד שיום אחד האחות האוזבקית הבחינה שאני לא מגיעה לחדר האוכל. בארוחה הבאה היא נצמדה אלי באופן מיוחד וחיכתה שאכנס לחדר האוכל, ובכך מנעה ממני לברוח. נכנסתי לחדר האוכל ועשיתי את עצמי אוכלת עד שהיא יצאה וכעבור זמן קצר יצאתי גם אני. זו רק אחת הדוגמאות מחיי ילדותי!