מאגר סיפורי מורשת

כרמלה ליבוביץ מספרת על ההתמודדות עם משברי החיים. כרמלה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר: ניגונים רוממה , בחיפה.

כרמלה שולחת מסר חשוב: " חשוב לדעת שאסור להתייאש וחשוב לדעת להתמודד עם כל מצב.

"החיים שלי בילדות התחלקו לשני חלקים:  הפרק הראשון בחיי עד גיל 15 היו לי חיים ממש נפלאים :

הורי היו ברומניה אנשים מבוגרים ומבוססים ואז נולדה להם הבת הראשונה, זו אני. אמי ילדה אותי בגיל 42, בהפרש גדול מאחי שהיה כבר בן 15 כשנולדתי . וכך היו לי חיים מדהימים: "מה שחלמתי בלילה קיבלתי ביום…. " הורי פינקו אותי מאוד.

יתמות

הפרק השני בחיי מגיל 15, אבל כל זה השתנה עם מחלתה הקשה של אמי כשהייתי בת 15, ופטירתה  בהיותי בת 16. לאחר מותה של אמא המצב השתנה ונאלצתי בבת אחת להתבגר, לדעת וללמוד שלא תמיד הכל טוב וצריך לדעת להתמודד גם במצבים קשים. מגיל 16 הייתי בעצם לבד, אחי הגדול היה נשוי (בן 31, ולא גר בבית) אבא עבד מחוץ לעיר כסוחר של בדים. נוצר מצב שבו כל השבוע הייתי לבד בבית ורק בסוף שבוע היה מגיע אבא הביתה.

זכור לי הקושי הרב, יחד עם הלמידה להתמודד ולתפקד. חשוב לדעת שאסור להתייאש ולדעת להתמודד עם כל מצב. באותה תקופה הייתה לי חברה בכיתה בשם סוזי , חברה טובה מאוד. בילינו ותמכנו זו בזו במצבים השונים בחיים, שלה ושלי. סוזי גם עלתה לישראל והקימה את משפחתה באשדוד, הרחוקה מחיפה, למרות זאת שמרנו על קשר לאורך השנים ועד היום אנחנו החברות הכי טובות.

גילויי האנטישמיות בילדותי

בחיי גם נתקלתי באנטישמיות כלפי יהודים. בגיל 8 , הייתה לי חברה טובה – דניאלה היא לא הייתה יהודייה , והיינו חברות טובות. באחת החופשות היא הזמינה אותי להצטרף לחופשה מחוץ לעיר אצל סבתה העשירה. התברר בדיעבד (כשהייתי ילדה לא הבנתי זאת ממש) שסבתה הייתה אנטישמית ושנאה יהודים. כך במהלך החופשה, אמנם קיבלתי חדר יפה משלי אך לא הוזמנתי כלל לארוחות של המשפחה בבית ומחוצה לו. כאב לי, הייתי מאוד מאוד רעבה, וכל החופשה אכלתי רק את הפירות שהיו לי בתיק, פירות אותם אמי נתנה לי לדרך. זכור לי עד היום שהעלבון היה קשה הרבה יותר. "לא רוצים לשבת באותו שולחן עם יהודייה!!!", כך אמרו. כשחזרתי לביתי לאחר מספר ימים, לא העזתי לספר לאימא שלי , אולי התביישתי , אולי לא רציתי לצער אותה. נושא זה חרוט בזיכרוני שנים רבות.

לאחר סיום הלימודים בתיכון החלום שלי היה ללמוד רוקחות ולהיות רוקחת , אך ליהודים לא ניתנה הזכות ללמוד כל מקצוע ולא יכולתי להגשים את חלומי. על מנת להיות קרובה למקצוע אותו רציתי , בחרתי במקצוע קרוב שאושר ליהודים .למדתי בבית ספר לאחיות . בלימודים היה רופא יהודי בכיר נחמד , שכולם הכירו גם במקצועיותו . יום אחד במסגרת ההתנסות בלימודים, כשהייתי במעבדה ועסקתי בבדיקות דם , שמעתי שתי לבורנטיות מדברות ביניהן, הן לא ידעו ששמעתי ,וגם לא ידעו שאני יהודייה. והשיחה הייתה כך : "…דר' דולצ'ה רופא טוב מאוד , אבל חבל שהוא יהודי …." , דבר זה גם זכור לי מאוד, הרגשתי שחץ ננעץ בליבי והבנתי שהמקום שבו יהודים צריכים לחיות הוא בארץ משלהם, בארץ ישראל.

העלייה לארץ

בשנת 1961 עליתי לארץ , גם כעולה חדשה, היו לי קשיי עלייה רבים , מתוך עושר שהיה מוכר לי בביתי ברומניה, בישראל קיבלתי רק חדר קטן ומיטת סוכנות ונאלצתי לעבוד קשה בקיבוץ, אך מתוך החוסר וה "אין", למדתי עברית , מצאתי עבודה במקצוע כאחות והתקדמתי להיות אחות אחראית במחלקה פנימית בבית החולים "רוטשילד" בחיפה , שם עבדתי במשך שנים רבות.

נישאתי וילדתי את ילדי ויחד לאט, לאט, צעד צעד, התבססנו ברוך השם.

הזוית האישית

המסרים שלי הם  שאדם צריך להיות מוכן גם לטוב וגם לרע, גם במצב קשה , אסור להתייאש , אפשר להתמודד ולעשות מהרע טוב . ארץ ישראל היא המקום עבור היהודים וחברות היא ערך חשוב מאוד.