מאגר סיפורי מורשת

שמי הדס יובל ואני משתתפת זו שנה שניה בתוכנית הקשר הרב דורי. כשקיבלתי את ההצעה של הצוות המנחה את התכנית ואמרו לי שהנושא הוא אומץ כבר התחלתי לפחד… כי אני לא גיבורה, ואני יכולה לספר על פחדים, לא על אומץ. אני לא רואה את עצמי אמיצה. אז התחלתי לחשוב, אילו דברים אמיצים היו בחיים שלי ואם זה שווה לספר את זה, הרי לכל אחד יש בכל שנותיו שלו עניינים של אומץ או פחד.

בחרתי לספר כיצד התחלתי להיות מורה, שכביכול זהו מעשה מאוד מאוד בנאלי, אך כרוך באומץ רב. אני בת קיבוץ והקיבוץ פעם היה אחרת לגמרי מאשר היום. זה לא היה מקובל בתקופתנו ללכת ללמוד. כאשר סיימתי את לימודי בתיכון בית ירח הלכתי למסיבה בואדי עם חברה שלי ואמרתי לה: "מיכל, אני עוד לא סיימתי ללמוד, אני אמשיך ללמוד", וזה היה משפט ׳פצץ׳, כי כולם חשבו שהם יחזרו לקיבוץ, יעבדו בשדה, ברפת או בלול ולא חשבו כלל על לימודים.

בזמן הצבא חשבתי על לימודים ורציתי לבוא לקיבוץ עם מטרה – החלטתי להיות מורה! מאוד אהבתי ילדים וזה נראה לי מקצוע מאוד מעניין, אך כדי ללכת ללמוד הייתי צריכה לעבוד שנה בקיבוץ ולהתנדב לשנת שירות אחרי הצבא. שנת שירות הייתה בדרך כלל לסייע לקיבוצים אחרים או לעבוד בתנועה הקיבוצית בעיר. בשלב הראשון, בכדי ללמוד, הייתי חייבת לתת שנתיים מחיי לקיבוץ. בשלב השני, היה עלי לקבל את אישור אסיפת הקיבוץ שיממנו את לימודיי. לא יכולתי לבקש מהוריי שיתמכו בי ויממנו את לימודיי, כי לא היה להם כסף.

לא פחדתי מאסיפת הקיבוץ, בניגוד למשל לאחי, הגדול ממני בעשר שנים, שלא רצה לעמוד ולבקש מאסיפת הקיבוץ שיממנו את לימודיו, כיוון שלעתים החלטת האסיפה לא הייתה עניינית והתקבלה על סמך שיקולים כמו – אם אוהבים את אימא שלך או אבא שלך או אותך…. אחי לא רצה להתחייב להישאר חבר קיבוץ כמה שנים, והוא רשם את עצמו ללימודים נגד דעתו של הקיבוץ. הוחלט שהוא יגורש מהקיבוץ, כי הוא הלך נגד הקיבוץ, וויתר על תמיכתו, והלך בדרכו שלו ולא בדרכו של הקיבוץ.

אני לא רציתי לעזוב את הקיבוץ, רציתי שהקיבוץ יממן את לימודיי, אך באסיפת הקיבוץ קמה מנהלת בית ספר ואמרה: "הדס מתאימה ללימודים, אבל אנחנו עכשיו צריכים מורים גברים אין לנו צורך במורה אישה". מולי עמד גבר, המבוגר ממני בשנתיים, שגם הוא היה מועמד ללימודים ואף עליו הייתה צריכה אסיפת הקיבוץ להחליט. עמדת מנהלת בית הספר הייתה שבית ספר מעדיף את הגבר, ששמו דוד. התחלתי לרעוד, לא ידעתי מה לעשות, אני אקום ואני אדבר? מה אגיד? אף אחד לא הכין אותי לזה. בעודי מתלבטת מה לעשות, קמה אחת מחברות הקיבוץ, שהייתה מאוד נחמדה ואמרה: "מה יש לדון כל כך הרבה בזה, דוד מתאים, הדס מתאימה, נשלח את שניהם ללמוד". חברי הקיבוץ הצביעו בעדי והלכתי ללמוד הוראה, ואילו דוד, היה מורה שנתיים, לא היו מרוצים ממנו אז הוא עזב, ואני המשכתי ועד היום אני מורה מתנדבת.

האסיפה היא הייתה בעצם מבחן האומץ שלי, עם מה שאחי לא היה יכול להתמודד אני התמודדתי. עם השנים למדתי שאסיפת הקיבוץ הייתה אירוע קטן, שמתגמד לעומת העבודה והאומץ שהייתי צריכה בתור מורה – לעמוד בפני הורים ובפני ילדים, להבין את עולמם של הילדים, ללכת לקראתם, לנסות ללכת איתם בתקופת בית הספר.

הזוית האישית

שירה, הילית ועומר: למרות שהדס חששה מהדור הצעיר היה לה מאוד נעים מהמפגש המכבד והמעניין. מאוד נהנינו לעבוד יחד ולעשות הפעילויות הנדרשות, שמחנו לקחת חלק בתכנית.

הדס יובל תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: סבתא הדס מספרת