מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיראק בשנת 1926, בחודש התשיעי, בימים שאחרי ראש השנה.

                      

לבני משפחתי הייתה מאפייה ולכן שם משפחתי הוא חבאז שפירושו הוא אופה בעירקית.

למדתי בבית הספר "אליאנס" של הקהילה היהודית. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה נאלצתי להפסיק את לימודיי ונסעתי לעיר הגדולה, בגדד, לגור אצל הדודים שלי מצד אמי. בבגדד למדתי את מקצוע הדפוס בבית הדפוס. עבדתי כעשר שנים כסדרן אותיות בעיתון הבוקר, עד שעליתי לארץ.

 

עליתי לארץ עם אשתי סעידה ז"ל ושלושה ילדים קטנים בחודש מרץ 1951, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". המתנו לאישורי העלייה קרוב לשנה תמימה וכשסוף סוף ניתנו לנו האישורים, נאמר לנו כי עלינו להשאיר רכושנו בעיראק, מכיוון שזה היה התנאי של הממשלה העיראקית לאפשר לנו לעזוב.

 

הגענו במטוס, בטיסה ישירה מבגדד לעיר לוד, שם קלטו אותנו, ריססו אותנו ב-ddt ולקחו אותנו למחנה שער העלייה, אשר בחיפה. ממחנה שער העלייה הועברנו למעברת קדימה. הגענו למעברה אשר מוקמה באזור רחוב רוטשילד. גרנו באוהלים בקיץ החם, בגשם ובקור. באחד החורפים ירד גשם חזק במשך שבועיים רצופים, בלילה עף האוהל מעל ראשנו ונשארנו תחת כיפת השמיים. ההצפה הייתה גדולה כל כך עד שהוחלט להעביר את הילדים הקטנים לקיבוצים והמושבים באזור. רק אחרי שבועיים החזירו אותם להורים. 

 

המדינה הצעירה התקשתה לספק לנו עבודה במקצועות שלנו וכולנו השתלבנו לעבודה בחקלאות באילנות. אני הייתי אחראי על מערכת טיהור המים. נהגנו כל יום לצעוד דרך גבעות החול עד לאילנות ובחזרה. בהמשך, עבדתי בגן-הדר במשתלה לשתילים של עצי הדר ובשתילת עצי הנוי לאורך הכביש מאזור קדימה עד קיבוץ העוגן.

 

לאחר מספר חודשים והתאקלמות במעברה  נבחרתי לכהן כיו"ר ועד העולים מעיראק, תפקיד אותו מילאתי עד שנות השישים. במסגרת זו ייצגתי את העולים מול המוסדות הרשמיים: המועצה, לשכת העבודה, בנקים וכל מוסד אחר שהעולים נזקקו לשירותיו.

 

בסוף שנת 1952 עברנו לצריפים. הצריף שלנו היה ממוקם באזור רחוב מ"ג, פינת רחוב ההסתדרות. כל משפחה קיבלה חלקת אדמה ועליה גידלנו פירות וירקות. המצב הכלכלי היה קשה, אך משפחתי לא ידעה רעב בזכות החלקה המטופחת שלנו.

 

המעברה לא סופחה לרשות קדימה בעקבות התנגדות ראשי הרשות ולכן לא חוברנו לחשמל עד שנת 1958 והילדים למדו בבית ספר נפרד. בשלב מסוים היה לנו גם מחסור במים, מכיוון שמקור המים של המעברה היה בכפר. ערכנו הפגנות מול הרשות, שרת העבודה גולדה מאיר הגיעה לביקור ונתנה הוראה לחפור מייד באר מיוחדת בשיכון יציב ולבנות בריכת מים נוספת. כך ניצלו כל הגידולים שלנו.

 

עם האיחוד בין המעברה לכפר, הילדים עברו ללמוד  בבית הספר המשותף. בשנות השישים עבדתי בבניין בחברת "סולל-בונה" ולקחתי חלק בבניית רבים מהבתים והבניינים באזור השיכון, כולל ביתי ברחוב גורדון, בו אני מתגורר עד עצם היום הזה. מאוד התרגשתי לקחת חלק בבניית השכונה החדשה, אליה עברנו מהצריפים. לימים הפכתי לחקלאי וגידלתי באזורים שונים בקדימה, בסיוע של אשתי וילדיי, דונמים רבים של תות-שדה בחורף ופלפלים בקיץ. בימים ההם קדימה הייתה נודעת בזכות התותים המשובחים שלה.

 

שלושה מבניי המשיכו את דרכי וגם הם הפכו לחקלאים ועיבדו אדמות באזור שעליו בנויה כיום שכונת "בנה-

ביתך" ובית הספר "ניצני השרון". ברוב שנותיי בקדימה כיהנתי בתפקידים ציבוריים רבים בהתנדבות, במקביל לעבודתי בבניין ובחקלאות:™ במעברה ייצגתי את העולים מעיראק מול השלטונות וכיהנתי כחבר וועד העובדים במשתלת גן הדר, אשר העסיקה אז מאות עובדים. עם הקמתו של בנק הפועלים, הראשון בקדימה, נבחרתי כחבר הנהלת הבנק ושימשתי כחבר מזכירות קבוע של מליאת מועצת הפועלים עד לשנת 1989.™ בנוסף לתפקידים אלה, הייתי חבר בוועדת הקליטה של היישוב ולקחתי חלק פעיל בקליטתה של העלייה הגדולה של עולי צפון אפריקה בשנות ה 60.™ הייתי חבר בוועדת הרישיונות, המים, והסעד שליד המועצה המקומית והתנדבתי במשך כ 10 שנים באגודה למען החייל. ™בתפקידי האחרון שימשתי קרוב ל- 15 שנים כסגן יו"ר המועצה הדתית. בזכות פועלי זה קיבלתי תעודת כבוד "יקיר קדימה" בשנת 1998, ותעודת הוקרה "יקיר קדימה" מאת נשיא המדינה דאז, שמעון פרס, לרגל חגיגות שנות ה-  80 לקדימה.

 

אני הכי הכי גאה במשפחה הגדולה שהקמתי:

10 ילדים, 31 נכדים (הגדולה בת 46 והקטן בין חצי שנה) ו- 24 נינים, "בן-פורת יוסף". רבים מילדיי ונכדיי בחרו להתגורר בקדימה ומרבים לבקר אותי.  

 

 

תשע"ה, 2015