מאגר סיפורי מורשת

ילדות במרוקו

שמי, קטיה עטיה. נולדתי במרוקו בשנת 1954, בקזבלנקה. כשנולדתי, המשפחה הייתה אז גרה ברחוב האנגלי (דרלינגיר) ובערבית קראו לרחוב 'ראשידי' בקזבלנקה. במשפחתנו היו מדברים ערבית, מרוקאית וצרפתית. היו לנו מלא מנהגים מיוחדים, כמו: ה'חינה', לקראת נישואין של האישה, זה היה האירוסין למעשה. גם בבר- מצוות ובת- מצוות של הבנות היו עושים 'חינה'. היו לובשים כפתנים, מכינים עוגיות מרוקאיות, רוקדים, שרים שירים מרוקאיים ומורחים 'חינה' על הידיים. והיה גם 'המימונה', שחוגגים אותה בסוף חג שני של פסח. ב'מימונה' היינו מכינים מאכלים, כמו: מופלטה, ז'בלן, ספינג'ים, שבקיות וכו'. בראש-השנה ובשבת שאחרי פסח, היינו נוהגים להכין לחם בצורת מפתח, יש אומרים שזה סגולה לפרנסה. בפורים היינו נוהגים להכין לחם ומעליהם ביצים. אם יש ילד קטן שיודע לקרוא חלק, אז היה נהוג שהוא כבר יכול ללמוד תורה ועושים לו מסיבה. במרוקו הייתי בבית- ספר בשם "אליאנס". היינו לומדים ערבית, וצרפתית. החברים שלי בבית-הספר היו יהודים וגם ערבים. היינו משחקים בקלאס, 5 אבנים, וחבל. בית-הספר "אליאנס" הוקם במרוקו  כדי לענות על הצורך במנהיגות מרכזית חברתית לקהילה היהודית. ולהיות מרכז של תמיכה מורלית, אחווה תרבותית ודתית וכן הגנה על יהודים הסובלים בגלל היותם יהודים. מטרת "אליאנס" הייתה להיאבק בכל מקום למען שחרורם ושיקומם של היהודים ולהגיש סיוע יעיל לכל הסובלים מתוקף היותם יהודים. אליאנס גם הגנו על זכויות היהודים, והנהיגו תרבות מערבית בכל מקום, לימוד מקצועות מודרניים כגון מתמטיקה וגאוגרפיה, ושיפור המעמד החברתי והפוליטי של היהודים, דבר שגרם לרבנים הגדולים של מרוקו לצאת כנגד אליאנס ולהתנגד לסוג חינוך זה, שלא על טהרת הקודש בלבד.

העליה לארץ והחיים במעברה

עליתי לארץ עם משפחתי בשנת 1968, הייתי אז בת- 14. עלינו בנגלות- כול פעם מישהו אחר עולה ואחרי 3 חודשים שאני והאחים שלי הגענו לארץ- ההורים שלי הגיעו. טסנו ממרוקו לצרפת ומצרפת לארץ-ישראל. כשעלינו לארץ, התיישבנו בעיר באר-שבע. הסיבה לעלייה לארץ-ישראל הייתה, כי היו ערבים במרוקו שהתנגדו למלחמת ששת-הימים ועשו הרבה רע ליהודים. אני ומשפחתי הגענו לארץ בטיסה עם החפצים האישיים שלנו ואת הרהיטים הגדולים שלחנו באניות. אני זוכרת שהמגורים היו באוהלים וצריפי עץ. הצריפים היו מורכבים מחדר שינה אחד וסלון שבהם היו שולחן מרובע קטן ומיטות ברזל שעליהן מזרנים ושמיכות. בצריף היה כיור במטבח שבו היו מים זורמים. אני זוכרת שלא היו כבישים והביוב זרם בתעלה פתוחה בתוך המעברה והוצאת האשפה הייתה פעמיים בשבוע. המקלחות והשירותים היו ציבוריים. רוב הילדים לא הלכו ללמוד כי הייתה בעייה של מה ללבוש, היה הרבה עוני והזנחה. מאוחר יותר הקימו מועדון במעברה ואז נוצרה מסגרת חינוכית-תרבותית שבה הילדים יכלו לבלות את שעותיהם הפנויות באווירה תרבותית-חברתית תחת השגחת מדריכים. המועדון היה פתוח כל השבוע בשעות אחר הצהריים, ובמסגרת השהיה במועדון בני הנוער יכלו לקרוא, לשחק, לעסוק במלאכת-יד, לרקוד, לשיר ולהכין שיעורי- בית. לחינוך הבנות שבאו למועדון הוקמו מקהלות, קבוצות ריקוד וחוגים שונים. שירותים הכרחיים כמו אספקת מים וחשמל היו לקויים, דבר שהגביר את אי הסדר והמהומות במעברות. אני זוכרת שבחורף, התושבים נאבקו במי השיטפונות ששטפו את האוהלים. ילדים הלכו לאיבוד כי הם התקשו למצוא את אוהלם בסבך האוהלים. במעברה היו בעיות של מסתננים וגניבות שגרמו למתח. בעקבות בעיית הגניבות הייתה מחאה גדולה של התושבים, ולא פעם הם התקהלו ליד תחנת המשטרה. המעברה פורקה בשנת 1968, כמה חודשים לאחר שהגענו אליה. היא פורקה בגלל נוכחות גדולה של עבריינים שהשפיעו לרעה על הילדים הקטנים שגדלו במעברות והובילו אותם לעולם הפשע. כדי לפרק את המעברה החליטו שיותר לא מקבלים אנשים חדשים למעברה, רק היציאה ממנה אפשרית. הצריפים של התושבים שקיבלו יחידת דיור ויצאו ממנה נהרסו ואספקת המים לא התחדשה לשום מבנה חדש שקם במעברה.

נישואים בארץ-ישראל

הכרתי את בעלי, מאיר, דרך אבא שלי. אבי הביא את מאיר הביתה וכך הכרנו. התחתנו בשנת 1975 בבאר-שבע. באותה תקופה המתנות של החתונה היו כסף ונדוניה. אני עקרת-בית שאוהבת מאוד לאפות ולבשל. היה לי חלום להיות אחות כשהייתי יותר צעירה, אך אני לא מצטערת שעבדתי בתעשייה האווירית. נולדו לנו 2 ילדים: דוד וזהרה. מהם זכיתי ל- 4 נכדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.