מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

התיישבותה של סבתא הדסה בישראל

עם סבתא
סבתא כאם צעירה
העשור הראשון שלי בישראל

שמי הדסה, סיפורי עוסק בהתאקלמותי בישראל. במקור שמי הפרטי היה הנריאטה, נקראתי כך על שם סבתי מצד האם. בארץ קיבלתי את השם הדסה בנקודת העלייה בנמל אשדוד.שם משפחתי לפני נשואיי היה גבור. הייתי מרוצה משינוי השם. נולדתי ברומניה בתאריך 03.06.1948. במשפחתי אני בכורה. הרגשתי אחראיות כלפי אחי הצעיר ונדרשתי ליותר עזרה בבית. יש לי רק אח אחד יותר צעיר ממני בשנתיים וחצי. היום הוא רופא נשוי עם שלושה ילדים ושני נכדים, היחסים טובים מאוד בינינו.

גדלתי ברומניה בעיירה קטנה ואחר כך בעיר מחוז גדולה בבית עם שני חדרי שינה ומטבח גדול שהיה גם חדר מגורים. אבי היה מבקר בבית כנסת הסמוך כל יום ואנחנו רק בחגים. לידנו היה שוק גדול ועשיר. לפני העלייה אמי הזמינה מרוקמת מצעים עם ראשי תיבות של שמי ורקמות יפיפיות כמזכרת מחו"ל. אירועים משמעותיים שאני זוכרת מנעוריי הם סיעות לדודתי לעיר אחרת בזמן הפסטיבל והמוות של סבתי. אירועים מכוננים בחיי היו חתונתי ולידת שני ילדיי.

העלייה לישראל

בגיל 15 עלינו לארץ בחורף, הגענו אל רמת השרון. היינו אחרי מסע ארוך דרך וינה במטוס וברכבת לנפולי, היינו שם שלושה ימים וטיילנו מעט, ומשם שטנו באונייה בים סוער. המכולה שלנו איחרה בחודש להגיע לארץ. היה מאוד קר וגשום. ההורים התחילו לעבוד ואני ואחי חיכינו להתקבל למוסד הלימודי – תיכון, כדי ללמוד עברית. שכנים הזמינו אותנו להדלקת נרות בביתם. היה מאוד מרגש להדליק את נרות החנוכה פעם ראשונה בארץ ישראל – ארץ הקודש.

אחרי עלייתי לארץ בסוף שנת 1963 הוריי החליטו שהכי טוב לקליטה שלנו יהיה שנלמד בפנימייה. אני נשלחתי לפנימיית כנות ללימוד השפה והתיכון ואחי נשלח לקיבוץ בית השיטה. זו הייתה תקופה נחמדה מאוד, כל הכיתה הייתה מורכבת מעולים חדשים מרומניה ורוסיה. המורות היו חיילות נחמדות ויותר בילינו מאשר למדנו. עבדתי במשתלה וטיפלתי בשתילים צעירים. אחרי שנה חזרתי לרמת השרון לשנת תיכון. היה לי קשה מאוד גם עם השפה וגם היה לי פער בחומר הלימוד. בהמלצת המורים התחלתי ללמוד בבית ספר התיכון "סוקולוב לאור" מקצוע שהכשיר אותי כ"לבורנטית מטלורגית" כתה י"ג.

התגייסתי לצבא בשמחה, למרות שהוריי התנגדו – הם היו אנשים מסורתיים. הם העדיפו שאעבוד ואתחתן. בצבא עבדתי במקצוע בסביבה של "צברים" שעזרו לי בקליטה ובהרגשת שייכות. זו הסיבה ששמרתי על הדסקית הצבאית שלי עד היום. במסגרת השירות הצבאי פגשתי את יעקב, בעלי לעתיד. התחתנו בשנת 1969 באולם ששייך לצה"ל. המשכתי לעבוד באותו מקום במקצועי עד לידת בתי הבכורה אורית, שנולדה במלחמת ההתשה. באותו זמן יעקב היה במילואים לתקופות ארוכות. בשנת 1973, ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, נולד בני עופר. ליעקב נודע על לידת בנו רק כעבור שבועיים, עם הגעתו לבית החולים לאחר פציעה קלה.

מצגת קבוצתית העוסקת בנושא גלגולו של חפץ: 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר מרחבים בכפר יהושוע, התש"ף. התכנית נערכה בהנחיית המורה לילך דיין.

מילון

צבר (קבוצה אתנית)
צַבָּר הוא מושג שהחל כסלנג והפך לחלק מהשפה העברית התקנית, והוא משמש ככינוי לכל יהודי יליד ארץ ישראל. המילה נגזרה משמו העברי של הקקטוס האמריקאי הנפוץ בישראל - צבר מצוי. ההשוואה לצמח המדברי הקוצני, שפריו המתוק והרך מחופה קוצים, מרמזת שהישראלי הצבר מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ אך רך ומתוק מבפנים. בנוסף, השוואה זו משמשת כמטאפורה לקליטתו של צמח הצבר במרחב הישראלי, אשר עלתה כה יפה, עד שהוא נעשה לאחד מסמלי המקום של ארץ ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הייתה לי קליטה מוצלחת ובנינו משפחה לתפארת“

הקשר הרב דורי