מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1949 בחיפה. בשנים הראשונות לחיי גרנו בשכונת הדר שהייתה שכונה ערבית , גרנו בדירת חדר ומטבח, חלק מהתקרה הייתה מקורה בזכוכית. בתוך הבית עבר צינור ניקוז של מי ביוב. אני זוכר שפעם הוא עלה על גדותיו וכמעט טבעתי. את הכביסה אמי הייתה עושה במטבח בתוך גיגית, היא הייתה משפשפת את הכתמים ביד ובעזרת קרש כביסה עשוי מפח. באותה גיגית התרחצנו, מים חמים מהדוד החשמלי לא היו, הרתחנו מים  בקומקום ושפכנו בעזרת כוס על הגוף, היה סוג אחד של סבון, לא נעים במיוחד ולא ריחני כלל וכלל  שאיתו הסתבנו.

הוריי היו שורדי שואה. אבי היה אדם מאוד סגור, הוא לא דיבר הרבה על עברו, אמי הייתה אישה מאוד פמיניסטית, פעלתנית, תמיד התעניינה ורצתה ללמוד כמה שיותר, רצתה להשלים את השנים בהן לא הייתה לה אפשרות להתפתח. אך על עברה לא דיברה עד שנת 77. לפני שליאור, אחייני, נסע למסע לפולין ביקש לדעת את כתובת משפחתה, כך למעשה עץ המשפחה שלנו התחיל להיבנות.

כשאשתי ענת הייתה בת 17 הכרנו, יצאנו שנתיים, חונכנו בילדותינו שהמדינה היא דבר מקודש וכדי לשמור עליה צריך לשרת אותה, כשהתגייסתי ביקשתי את ידה, אך אביה סרב לבקשה אלא אם היא תשרת בצבא וכך היה. כשנשאנו בשנת 75 הייתי בן 26 וענת הייתה בת 19 ומאז אנחנו יחד. לאחר שהכרתי את הוריה של ענת גיליתי משפחה חדשה, סבא שבנה את המדינה, סלל כבישים והיה ממקימי בית החרושת נשר, וסבא שני היה שוחט. לפני כן לא ידעתי מה זה סבא וסבתא. הסבתות ישבו בבית ודאגו לכל עבודות הבית וחינוך הילדים. הוריה של אשתי היו מדור אחר שבו הכרתי את הוריי, היו אלה הורים שנולדו כבר בארץ ונלחמו בפלמ"ח. אימה של אשתי, כרמלה הייתה הקשרית שהודיעה שהנפנו את דגל הדיו ב"אום אל רשרש". הוריה של אשתי היו שניהם לוחמים ב"חיות הנגב". עקב השתייכותו של אביה לקבוצת "חיות הנגב", הוא הכיר כל אבן וכל גבעה בחלק הדרומי של המדינה. ברבות הימים היינו יוצאים ההורים וכל הילדים לטיולים בנגב. כל יום עצמאות, שורדי "חיות הנגב" היו נפגשים באחד הבתים ומספרים על החוויות שעברו, ואנחנו הילדים שהצטרפנו אליהם, היינו יושבים בפה פעור.

בימי שישי היינו יושבים עם ההורים לארוחת שישי ובסיום הארוחה היינו יושבים כולם יחד בסלון וסבא חנניה היה מקרין שקופיות על כל הטיולים שערכנו וטיולים שההורים עשו בחו"ל.

שנה לאחר חתונתי עם ענת, נולדה בתי הבכורה יפעת בשנת 76, הייתי מאושר והרגשתי הרבה יותר אחראי, משום שהייתי צריך לדאוג לעוד נפש. אני זוכר איך הייתי אוסף אותה מבית הספר בכל יום, היינו אוכלים פיצה ושותים טרופית. בשבתות היינו הולכים לטייל, ואוספים גרעיני צנובר שגדלו בסביבות הבית. הייתי גאה מאוד בבתי הבכורה, אשתי ואני תמיד חשבנו לתת לה את הדברים הטובים ביותר שאפשר לתת. לאחר חמש שנים בשנת 81, נולדה בתנו השנייה מיכל, חיי התמלאו באור ובאושר שהנה משפחתי גדלה ולי יש שתי בנות מוכשרות ויפות, ואישה שמחנכת את בנותיי בצורה מופלאה.

לאחר חמש שנים בשנת 86, נולד בן הזקונים שלי טל, חיי השתנו היות וכל המשחקים שהייתי משחק עם הבנות פתאום השתנו למשחקי בנים, התחלנו ללכת יחד למשחקי כדורגל, כך למעשה נסגר מעגל שאבי היה לוקח אותי בילדותי למשחקי כדורגל. כל שבת היינו יוצאים עם הילדים בסובארו סטיישן שלנו, הם היו יושבים מאחור ומשחקים אחד עם השנייה. היינו יוצאים לטיולים ברחבי הארץ, ופעם בכמה חודשים היינו נוסעים לדוד של אשתי שהתגורר בערד.

לאחר שפרשתי לגמלאות מ"אגד", מוניתי למנכ"ל הקהילה הרפורמית בחיפה, בתוקף תפקידי ניהלתי שלושה גני ילדים, התעסקתי ב"תיקון עולם". אחת ממשימותיי הייתה בכל יום חמישי בשבוע חלוקת מזון לנזקקים. חלוקת מזון לנזקקים מתחלקת לשניים: לקבוצה אחת היינו דופקים בדלת ביתם ונותנים להם את מנת המזון. ואילו לקבוצה השנייה שהייתה מבוישת מהמצב שהם נקלעו אליו היינו מניחים את הארגז בפתח הדלת הולכים, ולאחר שהלכנו הם היו פותחים את הדלת ולוקחים את המזון. "תיקון עולם" נוסף היה לדאוג לקהילה האתיופית שהגיעה לחיפה, הקמנו להם מרכזי קליטה, דאגנו להשכלת הילדים. תפקידי כמנכ"ל היה לנהל את הקהילה בחיי היום יום, לדאוג לצרכים האישיים של חברי הקהילה וחיי התרבות של הקהילה.

אחד מסיפורי על "תיקון עולם"

אני מבקש לספר על משפחה שהגיעה מ"חבר העמים" לפני כ-30 שנה. הם הגיעו לחיפה, לכרמל, בשיא החורף הקר של חודש ינואר, לדירה קטנה, ישנה, קרה וריקה. יום אחד, בערב, חושך מסביב, חורף קשה, גשם וקור עז, שמעתי קולות בשפה זרה, שעד אז לא היו מוכרים לי כלל, בדיעבד הבנתי שזו רוסית, שפת אבי, ושהעלייה כבר כאן, חומות הברזל נפרצו -עליית היהודים החלה. בבוקר שלמחרת, פתחתי את החלון, ומהחלון ממול הציצו ארבע דמויות שאינן יודעות היכן הן נמצאות. סבתא, אימא, סבא ואבא, בדירה נשמעו קולות ילדים צעירים. היה יום שישי, אשתי ואני החלטנו לקנות מוצרי בסיס וקצת ממתקים, לבשל מרק עוף חם וטעים ולהביא להם לכבוד שבת. עלינו לדירתם, דפקנו בדלת, היא נפתחה בחשש גדול ובחשדנות, פתאום הבנו שיש כמה בעיות שעלינו להתמודד איתן אחת ועיקרית היא התקשורת. מזל, שאני יודע אידיש והם גם, אבן ירדה מלבי, מחסום התקשורת נפתר. הם לקחו את מוצרי המזון שנתנו להם, אמרו תודה באידיש ורוסית, אנחנו לימדנו אותם להגיד תודה בעברית ונפרדנו לשלום. במהלך השבת חשבנו שעליהם לערוך קניות, החלטנו לקחת אותם לסופרמרקט הקרוב, אמרנו להם לקנות את מה שהם צריכים ואנחנו נשלם עבורם. בעיה שנייה- מוצרי המזון היו מסומנים אך ורק בעברית, הם לא ידעו מהי אריזת החלב, איך נראית קופסת הגבינה, איפה יוכלו למצוא מוצרי רחצה ….? ו… הגודל… הם הסתכלו סביבם בהלם, לא הבינו את משמעות הגודל והיו מאוכזבים שאינם חופשיים להבין ולקנות את כל צורכיהם. החלטנו, אשתי ואני למלא להם את העגלה, לשלם, להגיע לביתם ולסדר אתם ביחד את המוצרים במקום. מקרר קטן וישן עמד במטבח, לפתע ראו שהוא התמלא בכל טוב, ההתרגשות הייתה רבה. עברו הימים, ראש המשפחה, איש חרוץ שוויתר על האולפן כדי להביא פרנסה הביתה, עבד ימים ולילות בעבודה פיזית קשה, יום אחד באחת השיחות המשפחתיות עלה רעיון במוחי לנסות ולהכניס אותו לעבודה ב"אגד", היות והוא היה בעל מקצוע מצוין. ואכן, קבלו אותו לעבודה שבה עובד עד היום הזה. אשת המשפחה הייתה באולפן, ובו זמנית עבדה כאחות סיעודית באחד מבתי ההורים בחיפה, עבודה במשמרות, סביב השעון. הילדים שובצו בגנים בכרמל ולאחר מכן למדו בבתי הספר בעיר. גמרו בהצלחה את התיכון, הלכו לצבא, המשיכו בלימודים אקדמיים והם גאווה לחברה הישראלית. לכל אחד מהם משפחה משלו. לאורך כל השנים אנחנו שומרים על קשר הדוק, קשר משפחתי, הם אכן הפכו לחלק ממשפחתנו בשמחה ובעצב. אין לתאר את הסיפוק בהפיכת המושג "תיקון עולם" מהלכה למעשה, הלב מתרחב.

היום לאחר שסיימתי את תפקידי אני עובד עם סטודנטים להנדסאים בטכניון .

ראשוני נכדיי נתנו לי משמעות שונה לחיים. ראיתי את חזונה של אימי שהגיעה לארץ ורק רצתה להקים משפחה יהודית במדינת ישראל. חלומה התגשם עם לידתם של נכדיי הראשונים זה היה ניצחונה על הנאצים.

הזוית האישית

החוויה של יהלי: סבא,שמחתי מאוד לשבת ולראיין אותך, במהלך התוכנית גיליתי הרבה מאוד דברים חדשים עליך ועל משפחתנו, היה לי הכבוד לראיין ולשמוע אותך מדבר על ילדותך, נעוריך והיותך אדם בוגר יותר, אני מאחלת לנו עוד הרבה שנים של סיפורים, טיולים והנאות. אני מעריכה את כל שעשית ועדיין עושה למעני. סבא עמי אל יהלי: הייתה לי חוויה מעצימה מקווה שגילית עוד נקודות בחיי סבא וסבתא וכמו שידעתי ולאחר שראיתי את סביבת הלימודים שלך אני מאד גאה שאת נכדתי.