מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

התחלות חדשות בארץ ישראל – סיפורים של נשים חזקות

בן וסבתא מיכל בחדר מחשב
סבתא רבה פסיה קירזנר -עין גנים
"העלייה לארץ היוותה עבור אמא שלי, הגשמה של חלום ומפלט מהמתרחש באוקראינה"

סיפור משפחתי, מצד הסבתא שלי, מיכל צלרמאיר: 
 
סבתא רבא, פסיה קירזנר נולדה בביאלסטוק, פולין בשנת 1888 ונפטרה בתל אביב בשנת 1977. היא נקברה בנחלת יצחק.
 
פסיה עלתה לארץ בעלייה השנייה בשנת 1904 עם אמא, אח וארבע אחיות. יחדיו, הם גרו בפתח-תקווה. פסיה התחתנה בשנת 1908 עם יוסף אריה קירזנר והם יחד הצטרפו למושב הפועלים הראשון עין גנים. מושב זה היה מושב פועלים , להבדיל ממושב עובדים, שהוקם לפי עקרונות של עבודה עברית עצמית ושטחי אדמה שווים לכל אחד מחברי המושב כאשר חברי המושב קובעים מי יתקבל למושב. במושב עובדים התבססה פרנסת החברים בעיקר על המשק החקלאי – "מושב הפועלים" היה למעשה שכונת פועלים בעלי משק עזר, שההכנסה ממנו רק השלימה את ההכנסה העיקרית מעבודה שכירה.
 
מושב הפועלים הראשון היה עין גנים שהוקם ב- 1908 ליד פתח תקווה (כיום מהווה שכונה בעיר פתח תקווה). מייסדיו קיוו שתהיה צורת התיישבות: "אשר תתן את היכולת להמון רחב של אנשים מחוסרי אמצעים להתיישב ולחיות מפרי עבודתם, במלחמת העולם הראשונה בפלסטינה 1914-1918, התושבים של עין גנים הוגלו צפונה על ידי הטורקים כדי למנוע חיכוכים בינם לבין האוכלוסייה הערבית. לאחר המלחמה, משפחת קירזנר שכללה כבר שני ילדים, הצעיר מביניהם גרשון אלכסנדר שנולד בשנת 1912, הורשו לחזור לעין גנים.
 
סמוך לחזרתם, השכן הערבי מכפר פג'ר הסמוך, דקר את יוסף אריה בסכין והוא נפטר בגיל 27. השאיר את פסיה אלמנה מחוסרת כל עם שני ילדים צעירים. גרשון אלכסנדר היה סבא רבא שלי. לאחר רצח אביו עברה המשפחה ליפו וגרשון למד בבית ספר "תחכמוני" בנווה צדק. לאחר סיום בית הספר היסודי התחיל לעבוד כדי לעזור למשפחה וגם הצטרף לתנועת בית"ר ומאוחר יותר לאצ"ל. במסגרת האצ"ל הוא עלה על האלטלנה. לאחר קום המדינה התגייס לגדוד שועלי שמשון שם שימש כרס"ר. לאחר שהשתחרר בתל אביב הוא פתח בית מלאכה למימוש המצאות שהיו לו, כמו למשל תיבות תפוזים או בדידים ששמשו חלקים של בטריות של מכוניות. הוא גר עד למותו ברחוב מאפו 3 יחד עם אשתו השנייה ובתו אריאלה ונקבר בבית קברות הירקון.
 
אמא שלי, לאה כוכבא נולדה בשנת 1910 בשם לאה קורין בעיירה קטנה בשם רדזיבילוב, לא רחוק מלבוב שבאוקראינה. אביה יחיאל ואמה רבקה ממשפחת זלץ. לאה הייתה השביעית במשפחה ציונית בת תשעה בנים ובנות, שכולם דברו עברית. סביי היו בעליהם של תחנות קמח באזור לבוב והמשפחה הייתה מאוד מכובדת ופעילה בקהילה היהודית שם, למרות שחיה ודגלה בצניעות.
 
בגיל 19 לאה עזבה את הבית ונסעה ללמוד בסמינר "תרבות" שבוילנה, ליטא. "תרבות" היה המוסד החשוב ביותר להכשרת מורים עבריים לארץ ישראל שבו כל הלימודים היו בעברית. מיד לאחר שסיימה את לימודיה קיבלה אישור לעלות לארץ בזכות חברותה בתנועת השומר הצעיר.
 
בתקופה זו, הוויזות לעלות ארצה ניתנו על ידי הבריטים רק למשפחות. לצורך כך, היה על לאה להתחתן בנישואים פיקטיביים עם חבר אחר בתנועה, כי הוויזות ניתנו על ידי הבריטים רק למשפחות. התקופה באירופה באותה עת הייתה קשה ומלאה בחוסר וודאות. העלייה לארץ היוותה עבור אמא שלי הגשמה של חלום מחד ומפלט מהמתרחש באוקראינה מאידך.
 
אמי עלתה לארץ בשנת 1933 ישירות לקיבוץ עין שמר. עם הגעתה פגשה את אחיה אייזק שהיה קומוניסט. אייזק נהרג בשנות השלושים בספרד במלחמת האזרחים לשם נסע כדי לעזור למורדים. כאן, תוך זמן קצר, הציע לה ד"ר להמן את משרתה הראשונה בתחום החינוך – להיות אם בית למתבגרים – רבים מהם פליטים מאירופה – בכפר הנוער בן שמן. שם עבדה שבע שנים עד להולדתי.
 
לאחר מספר שנים בבן שמן חזרה אמי לביקור מולדת על מנת להשתתף בחתונת אחותה נחמה שהתקיימה בביתם שבאוקראינה בשנת 1938-9. כאשר במקביל קיוותה סבתי לשכנע את משפחתה לחזור ארצה יחד אתה. המשפחה לא השתכנעה מפני שהאמינו, כי הרוחות תרגענה, שאין סכנה ממשית ליהודים באוקראינה ושהעסק המשפחתי הוא כזה שאין לנטוש אותו. יחד עם זאת, הסכימו סביי לשלוח את אחיה הצעיר ביותר, אברהם (שם חיבה מומקה), יחד עם אימי חזרה לארץ והשלים את לימודיו בבן שמן.
 
במהלך מלחמת העולם השנייה, האח משה נחטף על ידי הרוסים וגויס בכוח לצבא האדום ושם שרד את השואה. לאחר השואה הצטרף לפליטים היהודים ועלה ארצה עם חנייה במחנה פליטים בקפריסין, לשם שלחו אותם השלטונות הבריטים. שאר המשפחה שנשארה באוקראינה נרצחה על ידי הגרמנים ותושבי המקום ששיתפו פעולה עם הנאצים בשנת 1942. המשפחה נקברה בעיירה שלהם, רדז'יבילוב בקבר אחים. רק בת הדודה בלה, התחבאה אצל נוצרים בזהות של נוצריה ועלתה אחרי הקמת המדינה. בדרך לארץ נתפסה אונייתה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין, שם פגשה שוב את משה.
 
בין החוויות הזכורות לי מילדותי הייתה המפגש אתם בחיפה כאשר אנייתם הורשתה סוף סוף להגיע לארץ. היו גם מפגשים אקראיים עם החניכים של אמא, אשר עלו בגפם לארץ ונשארו ללא משפחתה, ואמי היתה אם הבית שלהם. תמיד דברו עליה בחום רב והדגישו שאתה הם חוו את אחת התקופות היפות בחייהם.
 
אחר שנולדתי עבדה אמא כל השנים כמורה. במשך השנים התמלא האלבום של אמא בתמונות שלה עם תלמידיה במסיבות חג בבתי ספר לילדי עולים – תחילה בתל אביב וסביבותיה, ולאחר מכן בבית הספר "למל" בירושלים. לאחר שפרשה מעבודתה ניתנה לה ההזדמנות לחזור לתל אביב ולממש את אחת מאהבותיה הראשונות – היא אהבה לשיר במקהלות נשים. שנים שרה עם טוביה עובדיה בכל מקום שבו הדריך מקהלה. עבורנו, כצברים, האהבה הזו שלה הייתה תמוהה. עכשיו, כשגרגייב מביא מקהלות כאלה לארץ וכולם מתפעלים, אני מתחילה להבין מה היה מקור השראתה.
 
אמא נפטרה בשנת 2005. נראה לי שמכללת לוינסקי, הסמינר העברי הראשון בישראל, הוא המקום הנכון להנציחה. כאן היו גם מתייחסים אולי לאהבתה לשירת מקהלה בייתר רצינות מאשר עשינו זאת אנחנו. אמא נפטרה כחודש לפני שיונתן נולד ונקברה בחולון.
סיפור משפחתי, מצד סבא מיקי צלרמאיר על אביו ד"ר מקס בלום
סבא נולד בגרמניה בעיר גוטנברג למשפחה שחיה שם מאות שנים והיה כפי הנראה חלק מגלות ספרד. למד רפואה בברלין בא ממשפחה מאוד אמידה. היו לו שני אחים ואחות עלה לארץ בגלל רדיפות הנאצים ב1938 ולאחר שגרמניה אסרה על הרופאים היהודים לעבוד.  
                                              
מקס נישא לאסתר פיפסברג שנולדה ב-1910בהמבורג, גרמניה,  ועלתה לארץ ב 1939. הם נפגשו בברלין, שם עבדה סבתא במשרדי הסוכנות היהודית ועזרה אנשים לעלות לארץ. עם עלייתו של היטלר לשלטון, נודע לה שלגרמנים יש תכניות לשלול את רישיונם של הרופאים היהודים ולשלוח אותם לעבודות כפיה. היא הזהירה את מקס והפצירה בו לנסוע מיד לארץ. שם הצטרפה אליו לאחר זמן קצר. הם נישאו בארץ וסבא מיקי נולד ב 1942 בתל אביב.
 
בשנת 1945, לאחר שעבד שנים רבות כרופא משפחה בסניף זמנהוף של קופת חולים נפטר מסרטן במוח. אסתר נשארה אלמנה צעירה שהיה עליה לפרנס שני ילדים קטנים בזמנים קשים. היא מעולם לא הצליחה ללמוד עברית, אבל בנתה סביבה חברה של יוצאי גרמניה אחרים שחיו בתל אביב והביאו אתם השכלה גבוהה וקיימו במשך שנים רבות מפגשים חברתיים שבהם דנו בנושאים שברומו של עולם. לי היה קשה עם אמא שלא דברה עברית, אבל לימים למדתי להעריך את המאמצים של קבוצת עולי גרמניה לשמר את התרבות האירופאית והבנתי עד כמה היו מתוסכלים מהמציאות שפגשו בארץ.
כשהייתי בן 13 אימץ אותי פרופ' יוליוס צלרמאיר שגידל אותי כבנו אחרי שהתחתן עם אמי אסתר. פרופ' צלרמאיר היה פסיכיאטר מפורסם שלמד פסיכיאטריה בוינה כאשר פרויד עוד היה שם. בארץ הוא עבד כרופא בבית חולים תל השומר ובשנת 1988 עבר לירושלים לשם הקמתה וניהולה של המחלקה הפסיכיאטרית בהדסה. הוא נקבר בירושלים ליד אשתו אסתר בהר המנוחות בחלקת הפרופסורים של האוניברסיטה העברית.
 
מיכל צלרמאיר והנכד בן קינקס בתכנית הקשר הרב דורי
תמונה 1
תשע"ה

מילון

מושב פועלים
שכונת פועלים בעלי משק עזר

ציטוטים

”העלייה לארץ היוותה עבור אמא שלי, הגשמה של חלום מחד ומפלט מהמתרחש באוקראינה“

הקשר הרב דורי