מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארץ, עוד כשקראו לה פלשתינה. נולדתי בתל-אביב, ברחוב יהודה הלוי בת"א. זה היה בניין של ארבע קומות. לפנינו גרה שם משפחה ערבית, שעזבו עוד לפני מלחמת השחרור.

הורי הגיעו לארץ בשנות השלושים, והקימו את קיבוץ נען. אבי הצטרף לבריגדה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואמי הצטרפה לפלמ"ח. אחרי שאבי חזר מהמלחמה, הם החליטו לעבור לת"א ואני נולדתי בת"א.

 

הילדות בת"א הייתה ילדות מדהימה. אני זוכרת עץ תות ענק, שעמד בלב החצר. זה היה מרכז המשחקים של הבנים והבנות. היינו מטפסים עליו כדי לאסוף עלים לתולעי משי, היינו עושים מלחמות של הבנים נגד הבנות והיינו נלחמים וזורקים אחד על השני קליפות תפוזים.

המשחקים של אז היו קצת שונים מהיום. למשל, הבנות היו משחקות עם 'זהבים' , עטיפות של ממתק בצבע זהב, שהיינו מיישרים, ואז מחליפות בינינו. עוד משחק שהיינו עושות היה לחפש קופסאות של סיגריות, ועם פקק של בקבוק בירה היינו משפשפים את הסמל של הסיגריה ואוספים אותו. וכמובן חמש אבנים שהיינו מוצאים בחול ומשייפים אותן, כדי לשחק בחמש אבנים.

כשהייתי בת שתיים עשרה חגגנו בת מצווה. הייתה לי בת מצווה מדהימה, על הגג של הבית שגרנו בו. פחדנו שירד גשם, אבל בסוף היה מזג אוויר מצוין. אני זוכרת שאבי ישב כל הערב וישב והכין עיגולים של לחם עם כוס, ובפנים מרחנו גבינה לבנה עם צנון או זית, וזה היה הכיבוד של בת המצווה.

לאחר הבת מצווה המשפחה החליטה לעזוב לבת-ים, לרחוב חנה סנש, כי הורי חיפשו בית יותר גדול. הייתי המחזור הראשון של בית גורדון. ההגעה לבת-ים הייתה מצוינת. סוף סוף היה לי חדר משלי  פינה משלי להכין שעורים! הכול היה חדש בבית הספר, וגם כל התלמידים היו חדשים, ככה שלא הרגשתי כמו תלמידה חדשה.

כשגדלתי, התחלתי ללמוד בבית ספר בית וגן שהיה בית ספר דתי, בעיקר כי מאוד סקרן אותי נקודת המבט של הדת, שלא חוויתי בבית שהיה ציוני וחילוני מאוד.

בגיל 16 עזבתי את התיכון והתחלתי לעבוד במשביר וללמוד הנהלת חשבונות, כיוון שאמי חלתה.

כשהגיע הזמן להתגייס, רציתי להתגייס לנח"ל, התחלתי לעבור תהליך לגיוס לנח"ל. אבי, שלא אהב את הרעיון, דיבר עם חבר ומנע את הגיוס שלי לנח"ל.

אני התרגזתי מאוד, כי לא רציתי להמשיך לעבוד באותו מקצוע שעבדתי בו. באותו הרגע, החלטתי להתחתן עם יהושע חבר שלי. הבאנו שני ילדים נאווה ומתתיהו, ובשנת 1966 החלטנו לעבור להקים את העיר ערד יחד עם מספר משפחות נוספות.

המעבר לערד היה השינוי הכי משמעותי בחיי. פתאום מצאתי את עצמי בלי ההורים, במדבר אפור. גרנו באסבסטונים, ומסביבי הכול היה מדבר. עקרבים היו נכנסים הביתה, ופחדתי שיפגעו בילדים. בלילות היינו נשארים ערים, כדי לגרש את העקרבים מהמיטות. אני זוכרת שהכול היה בבנייה בערד.

בעלי ,יהושוע, היה נהג האמבולנס הראשון והיחידי של ערד, ולכן הילדים שלי קיבלו פרס מיוחד למלא במים את הבריכה הראשונה של ערד.

בערד נולדו לי עוד שני ילדים, גד ואהוד. המשכנו לגור בעיר עד שנת 1973, וערד הוכרזה כבר כמועצה מקומית.

ב-1973 החלטנו לעזוב לתקופה לארצות הברית, לניו- יורק, ושם נולדו לי עוד שני ילדים, תמר ודן. גרנו שם 33 שנה. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת.

 

היום אני חיה בבת-ים באותו דירה של ההורים שלי. אני סבתה גאה ל-19 נכדים ושמחה להיות חלק מפרויקט הקשר הרב דורי.