מאגר סיפורי מורשת

ימי ילדותו של סבא איציק (איצקו)

נולדתי בשנת 1941 בתל-אביב לזוג הורים קשי יום. הייתי בן בכור להורי וברבות הימים, נולדו לי עוד שני אחים ואחות.

גרנו כולנו בדירת חדר כאשר המטבח היה מופרד באמצעות וילון וחלקו השני של החדר שימש כחדר שינה. כפי שניתן להבין מההקדמה שלעיל, מצבה הכלכלי של משפחתי לא היה כל כך טוב ולכן עד שסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי, משפחתי ואני עסקנו בהישרדות. בתקופה זו גרנו ברחוב לוינסקי ומשם עברנו לדירה ברחוב נווה שאנן.(בדרום תל-אביב ליד התחנה המרכזית).

עם סיום לימודי בבית הספר הממלכתי (בית ספר יסוד המעלה) הייתה התלבטות קשה בביתי מה עלי לעשות. ברור היה שאני חייב להמשיך ללמוד בבית ספר תיכון, אבל מבחינה כלכלית הייתי חייב לעזור בכלכלת הבית ולכן נרשמתי ללימודים לבית ספר תיכון עירוני ערב א' ששכן ברחוב מזא"ה בתל-אביב.

מצאתי עבודה כשליח בעיריית ת"א. (ששכנה אז ברחוב ביאליק בתל-אביב). סדר היום שלי היה כדלקמן: ב-7 בבוקר השכמה, ארוחת בוקר ויציאה לעבודה בעריית ת"א. עובד עד השעה 15:00 ואז הליכה רגלית לבית הספר התיכון ברחוב מזא"ה. שם למדתי משעה 16:30 עד 21:00 ואז חוזר לביתי, אוכל ארוחת ערב ומתחיל  להכין את השעורים למחר.

ברור שבתנאים שכאלה, לא היה לי זמן ולא יכולת להתעסק בתחביב כל שהוא. זו הייתה תקופה לא קלה, אבל מידי חודש משקבלתי את משכורתי ונתתי אותה להורי, הרגשתי שאני לוקח חלק נכבד בכלכלת המשפחה והורי נעזרו בכסף זה לטפל באחי הצעירים ורק קיוויתי בעבורם שהם לא יצטרכו לעבוד בבוקר וללמוד בערב כפי שאני עשיתי.

גילוי התחביב (העתידי)

במסגרת עבודתי בעיריית ת"א. נשלחתי כל יום למספר בנקים על מנת להפקיד צ'קים בחשבונות העיריה. הייתי יוצא בשעה 10:00 בערך נכנס ל-4 או 5 בנקים עושה מה שצריך וחוזר בסביבות 12:00 לעירייה.

יום אחד עזבתי את בית העיריה ברחוב ביאליק בדרכי לבנק ברחוב אלנבי, אבל בפעם זו במקום ללכת לאורך רחוב ביאליק עד רחוב אלנבי, עברתי לרחוב טשרניחובסקי ומשם התכוונתי להגיע לרחוב אלנבי. לפתע עמדתי בפני בניין גדול שעליו כתוב "קולנוע אוריון". ולידו מגרשים גדולים הסגורים עם בד ירוק ובגובה של למעלה משני מטר. הצצתי מבעד לחרכים שבין שתי יריות בד ירוקות ונעמדתי פעור פה מול מה שראו עיני.

מגרשים ירוקים גדולים שיש בהם קווים לבנים, שאז טרם ידעתי את פשרם, באמצע המגרש הייתה רשת כאשר בשני הצדדים עמדו שני שחקנים עם מחבט בידם. (עוד לא ידעתי שקוראים לזה מחבט טניס). השחקנים לבשו בגדים לבנים ונעלו נעלי ספורט לבנים והם מכים עם המחבט שברשותם בכדורים לבנים, ומעבירים אותם מצד לצד.

חיפשתי מישהו שיוכל לתת לי הסבר על מהות המשחק, אבל לא מצאתי אף אחד. נשארתי במקום עד שפחדתי שלא אספיק לבקר בכל סניפי הבנקים ולבצע את עבודתי, לכן בצער רב עזבתי את המקום כאשר כל הזמן המשחק היה לנגד עיני.

משחזרתי למקום עבודתי נגשתי אל אחד הפקידים שידעתי שהוא חובב ספורט ושאלתי אותו מה שמו של המשחק שראיתי במגרשים שליד קולנוע אוריון. לדבריו למשחק קוראים "טניס" והוא נקרא גם "הספורט הלבן" ומי שמשחק בו בדרך כלל הם אנשים אמידים שהפרוטה מצויה בכיסם. מאותו יום ואילך, כל פעם שיצאתי לבנקים, הייתי עובר ליד מגרשי הטניס מסתכל על השחקנים, לומד את רזי המשחק, אבל בתוך ליבי ידעתי שיחלפו עוד הרבה שנים עד שאוכל להרשות לעצמי ללמוד לשחק, לרכוש את הציוד הנדרש ולהיות שחקן טניס מן המניין.

כעבור כשנתיים עזבתי את עת"א ועברתי לעבוד בחברה אמריקאית בשם NCR. הסוכנות שלה בארץ  נקראה: י.א.מיטווך ובניו בע"מ. החברה שכנה ברחוב בלפור פינת אלנבי לא רחוק ממקום עבודתי הקודם. אבל מכאן לא יכולתי להגיע למגרשי הטניס ולצפות במשחקים. השלמתי עם זה מכיוון שהעבודה מצאה חן בעיני יותר מאשר בעיריית ת"א.

העבודה כאן התחלקה לשתיים. חלק מהזמן עסקתי בשליחויות ואילו בזמן הנותר למדתי את דרך ההפעלה של המכונות שהחברה מכרה(קופות רושמות, מכונות להנהלת חשבונות ועוד…).  הדבר החשוב ביותר שבגללו החלפתי את מקום עבודתי הייתה הבטחת מנכ"ל החברה שאם אני אבצע את עבודתי כראוי, הוא יקבל אותי לעבודה לאחר שחרורי מצה"ל.

דבר זה היה חשוב לי מאוד כי זה למעשה הבטיח לי שאעבוד בחברה אמריקאית בה תנאי העבודה הם טובים מהממוצע במשק. כעבור כשנתיים גויסתי לצה"ל ובמסיבת הפרידה שערכו לי הבטיח לי מנכ"ל החברה שעם שחרורי מצה"ל הוא יקלוט אותי בשמחה רבה לעבודה.

שירותי הצבאי

בנובמבר 1959 גויסתי לחיל התותחנים היה זה יום גשום וסוער. נסענו למחנה ג'למי ליד קיבוץ יגור. המחנה היה בוצי לחלוטין והגשם לא פסק לרדת. הובילו אותנו ישירות לאפסנאות המחנה ושם קיבלנו את הציוד הנדרש (מדים, לבנים, גרביים, נעליים, שמיכה וכמובן רובה שהוסבר לנו שזה הדבר שהחל מהיום צמוד אלינו ולא ניתן ואף אסור להיפרד ממנו).

משך הטירונות היה חצי שנה ואני התבשרתי ממקום עבודתי שחיל החימוש רכש מכונות להנהלת חשבונות ובעוד מספר חודשים הן תגענה לחייל. והובטח לי שהם יעשו הכל על מנת להוציא אותי מחיל התותחנים ויעבירו אותי לחיל החימוש על מנת שאעזור להם לקלוט את המכונות בצורה היעילה ביותר (עקב ההיכרות שלי איתם והידע שהיה לי כדי להעבירו למתפעלים). ואכן זה מה שקרה לאחר סיום הטירונות שנמשכה חצי שנה הועברתי לחיל החימוש בצריפין ושם העברתי את השנתיים הנותרות לשירותי הצבאי.

אחרי הצבא

עם שחרורי מצה"ל כמובטח חזרתי לעבוד בחברת י.א.מיטווך ובניו. העבודה הייתה מאוד מעניינת ואף משתלמת מבחינה כלכלית. כעבור כשנתיים התחתנתי ועברנו לגור בחולון ושם נולד ילדנו הבכור רני. אשתי ואני עבדנו קשה על מנת להתפרנס ולספק את צרכינו.

ברור שכל הזמן הזה קיננה בי ההרגשה שעדיין לא יישמתי את חלומי להיות שחקן טניס. אבל ידעתי שיום יבוא ואני אתחיל לשחק.

בשנת 1972 נשלחתי ממקום עבודתי לחו"ל למספר ארצות (שוצריה, הולנד, צרפת ואנגליה). בהיותי בלונדון נכנסתי לחנות ספורט ושם רכשתי מחבט טניס, כדורי טניס, תלבושת לבנה ונעלי טניס. ומשחזרתי לארץ קבעתי שיעורים עם מורה טניס וכעבור חמישה שעורים אמרתי למורה שאני מוכן להתחיל לשחק טניס עם יריבים. מצאתי שני שכנים שגם רצו לשחק טניס ואני קבעתי כל בוקר בשעה שש במגרש ושיחקנו שעה. מאוד מסיבי ומאוד יעיל.

בינתיים עברנו לגור ברמת אפעל  ובנוסף למשחקים בכל בוקר שיחקתי עוד פעמיים ביום רביעי בערב וביום שישי אחר הצהריים. ככל ששיחקתי יותר רציתי לשחק עוד יותר כאילו שרציתי להשלים את כל השנים בהן לא יכולתי לשחק.

התמכרות

משהתחלתי לשחק הרגשתי שברצוני למלא את החסר של כל השנים בהן לא שיחקתי ולכן התמדתי ושחקתי כל יום ולפעמים אף פעמיים ביום.

בינתיים החלפתי מקום עבודה לבנק דיסקונט ושם הייתה קבוצת טניס שהתחרתה בליגה למקומות עבודה. הקבוצה מנתה 8 שחקנים בקשתי להצטרף אבל לפי הנהלים רק פעם בשנה נערכות תחרויות בין השחקנים שרוצים להצטרף לקבוצה לבין השחקנים הקיימים.

חיכיתי בסבלנות ומשהיגיע המועד נרשמתי לתחרויות בהרגשה לא כל כך טובה מכיוון שידעתי שאם אני אצטרף לנבחרת מישהו מהנבחרת יצטרך לעזוב. אני הכרתי את כל חברי הנבחרת ואף הייתי מיודד עם חלקם. אבל בספורט תמיד יש צד מפסיד וצד מנצח. למותר לציין שניצחתי את יריבי והצטרפתי לנבחרת הבנק. היו הרבה יתרונות להצטרפות לנבחרת. מדי יום שלישי בשבוע היה לנו אימון עם מאמן מקצועי במגרשי הטניס ביפו. השתתפנו בתחרויות עם קבוצות ממקומות עבודה אחרים כך שהגדלנו את מספר השחקנים שאיתם אנחנו שיחקנו וכל זאת במסגרת הליגה למקומות עבודה. פעם בשנה ירדה כל קבוצת הטניס ל-5 ימים לאילת לתחרויות ביננו לבין עצמנו על מנת לדרג אותנו. פעם בשנה התקיימו תחרויות באילת של כל קבוצות הליגה גם כן 5 ימים באילת.פעם בשנה היינו נוסעים לחו"ל על מנת להתחרות עם קבוצות ממקומות עבודה באירופה. זו הייתה גולת הכותרת של פעילות הקבוצה מכיוון שרק 4 שחקנים הורשו לצאת לתחרויות בחו"ל ורק 4  המדורגים הראשונים זכו לכך.

כל הפעילויות שמניתי לעיל נוספו כמובן לכל הפעילויות שלי, כך שמדי שבוע שיחקתי הרבה יותר מכפי שיכולתי (דבר שגרם לי מספר פעמים לפציעות שבגללן הייתי חייב להפסיק את הפעילות הספורטיבית שלי עד שחזרתי לאיתני).

גביעים

בינתיים התחלתי לצבור גביעים. הגביעים הגיעו ממספר מקומות. בשכונה בה אני גר, כל שנה נערכו תחרויות לזכרו של טייס חיל אוויר שנפל בקרב ומשפחתו ארגנה את התחרויות ואני הבאתי מתחרויות אלו גביעים רבים הן במשחקי יחידים והן במשחקי זוגות. בתחרויות באילת שבהן שיחקנו ביננו לבין עצמנו גם הבאתי גביעים לאוסף. גם בתחרויות של הליגה  למקומות עבודה צברתי גביעים.

גולת הכותרת היא הגביעים שהבאתי מהתחרויות מחו"ל. צברתי עד מועד פרישתי (בשנת 2014) כ-50 גביעים שעליהם גאוותי.

הגביעים שלי

סוף דבר

כאמור פרשתי בשנת 2014 וזאת מכיוון שגופי בגד בי. האימונים האינטנסיביים הרבים והמשחקים היום יומיים הרבים גרמו לכך שהגב שלי לא עמד בעומס וכמו כן הברכיים שלי בגדו בי, לכן במלאת לי 73 שנים הודעתי לנבחרת הבנק שאני פורש מטעמי בריאות. הנבחרת ערכה לי במסעדה יוקרתית ארוחת ערב חגיגית עם כל חברי הנבחרת ונשותיהן. נישאו נאומים ירדו דמעות ובזאת תמה תקופת הטניס שלי.

היות ולא יכולתי ללא פעילות גופנית כלשהיא, התחלתי יום למחרת לשחות כל יום, דבר ששומר אותי מבטלה, שחייה זה ספורט לא תחרותי אלא מהנה ושומר על הגוף.

קישור למצגת באתר בית ספר "בין ההדרים"

הזוית האישית

איציק: ברצוני להודות למנחות לילך וגילה על הדרך בה הם הדריכו והובילו את הקבוצה של הקשר הרב דורי. נהניתי מאוד מהמפגשים וראיתי שניתן להדריך את דור הסבים והסבתות עם דור הנכדים ולעשות זאת יפה ולשביעות רצון כל המשתתפים.