מאגר סיפורי מורשת

סבא נולד במושב גילת בשנת 1952.

הוריו עלו ארצה מתוניס בשנת 1950, עם שני אחיו הבוגרים: מרים וניסים ועם סבו וסבתו מצד אביו. הם היו מהראשונים להתיישב במושב גילת שהוקם בדצמבר 1949 על ידי קבוצת עולים מתוניס ובהם דודו של סבי. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התארגנו ועלו ארצה והחליטו להתיישב במושב גילת כדי להפריח את השממה בנגב על ידי התיישבות חקלאית במושב.

משפחתו של סבי, גידלה פרות ותרנגולות. ואביו שימש כחלבן של המושב.

בזמן הולדתו של סבי היה מושב גילת ישוב קטן עם מספר מצומצם של משפחות, אשר היו צריכות לדאוג לעצמן לכל צורכי החיים החל מדברים בסיסיים כמו אוכל, שתייה וקורת גג ועד משחקים ופעילות לשעות הפנאי.

באותה התקופה, בה לא היו אמצעי תחבורה ולא אמצעי תקשורת וחנויות כפי שיש כיום, חיו חברי המושב כקומונה וכמשפחה אחת גדולה, בה כל אחד תרם את חלקו. הנשים תפרו, בישלו, אפו, ואף יילדו והגברים עבדו במשק, שמרו על המושב מפני מסתננים, חרשו את האדמה ועוד.

בהיותו נער סבי עזר אף הוא במשק החקלאי ובעבודות השונות על מנת לסייע למשפחה. סבא מתאר חיים מאוד פשוטים (כמובן בלי מחשב וטלוויזיה, הם קנו גלידה פעם בכמה שנים…) בהם המשפחתיות הייתה מאוד חזקה והדת הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם.

עם השנים התפתחה הטכנולוגיה בארץ ובעולם מאוד והביאו גם להתפתחות של מושב גילת. כיום, גילת נחשב למושב מאוד מפותח המונה למעלה מ-200  משפחות ואותן משפחות שהקימו את המושב (יחד עם המשפחה של סבי) זוכות לגדל במושב נינים ובני נינים.

הזוית האישית

איתי: אני למדתי מסבי, שגם ללא אמצעים וללא כל המכשירים הטכנולוגים שיש לנו היום, אפשר להקים בתים ולבנות משפחות ולהצליח לקיים חיים טובים ומאושרים. לסיום, מאוד נהניתי מעבודות הקשר הרב דורי, למדתי הרבה על סבי ועל העבר של המשפחה שלי ואני מאחל לסבי חיים ארוכים ומהנים בבריאות ובכל טוב.